ערעור על עיכוב ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור

על הטענות, העובדות וההליכים בתמצית העובדות - המערערת, אשר שרתה במישטרה ישראל ומשנת 2012 בחוקרת עבירות מין בתחנת עכו, הורשעה ביום 2.10.2018, בבית-משפט השלום בחיפה, בת"פ 55195-06-15, על-יסוד הודאתה, בעבירות של מסירות ידיעות כוזבות, לפי סעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, ובגין כך שבמהלך חודש מאי 2013, הגישה תלונת שוא במחלקה לחקירת שוטרים שמפקדה הישיר ביצעה בה מעשים מגונים; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, בגין כך שבחודש מאי 2013, גרמה לתיקון של דו"חות פעולה ועיכוב של מעסיק ושב"ח, תוך ששיקרה כי מדובר בהוראת קציני תחנת המישטרה, באופן שהושמטו פרטיו של המעסיק, שהינו קרוב משפחתה, מדו"ח הפעולה.

בגין אלו, הושת עליה עונש של עבודות שירות לתועלת הציבור בהקף של 180 שעות, מאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים ופצוי למתלונן בסך של 5,000 ש"ח. העירעור על חומרת העונש- נדחה, על ידי בית-משפט המחוזי בחיפה, ביום 27.12.2018 בע"פ 35708-11-18.

נקבע כי "...אמות המידה המוסריות המצופות מעורך דין, חולשות לא רק על מעשיו ומחדליו בתחום המיקצוע, אלא גם על היתנהגותו בחברה בחיי היום יום, במיוחד ביחס למערערת שביצעה את מעשיה במסגרת תפקידה כחוקרת במשטרת ישראל, הנתפסת בקרב הציבור כמייצגת את שילטון החוק, כמו עורך הדין". במכלול האמור, נקבע, כי טענותיה של המערערת נשמעו והוכרעו על-ידי בית-הדין המחוזי, לאחר שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים, ובין היתר, את מועד ביצוע העבירות, טענתה כי לא ביצעה את העבירות במהלך עבודתה כעורכת-דין ונסיבותיה האישיות.

...

אכן, לאור חומרת העבירות בנסיבות ביצוען, מקובלת עלי הטענה כי יש יסוד, מעוגן בדין ובפסיקה, לעמדה הגורסת את הרחקתה מלשכת עורכי-הדין לתקופה ממושכת או לצמיתות.

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, באיזון בין שיקולי הענישה בעניינה של המערערת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי עונשה של המערערת מהווה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

לכן ביקש הסניגור לקבוע מיתחם ענישה שבין מאסר על-תנאי ועד 10 חודשי מאסר בפועל, וכן ביקש, שיוטלו על המשיב 300 שעות של"צ לתועלת הציבור ומאסר מותנה, לרבות צו מבחן לפי המלצת התסקיר.

ב"כ המדינה ביקשה, שבית משפט זה יורה על עיכוב ביצוע עבודות השל"צ. הסניגור היתנגד לכך וטען, כי בקשת העיכוב צריכה הייתה לבוא מצד המדינה מיד לאחר מתן גזר הדין או לחלופין מיד עם הגשת העירעור, ויש לאפשר למשיב להמשיך את ביצוע עבודות השל"צ. בהחלטה מאותו יום, הופנה המשיב לממונה על עבודות שירות לקבלת חוות דעתו ביחס להתאמתו לריצוי העונש בעבודות שירות וכמו כן הוחלט על הפסקת ביצוע עבודות השל"צ על ידי המשיב עד שיינתן פסק הדין.

בנסיבותיו של המשיב, בהיתחשב בכך שהודה בעובדות כתב-האישום ובכך חסך, הן זמן שפוטי, והן מזמנם של העדים, ובשים לב לתהליך השיקומי שהמשיב עובר, והמלצתו של שירות המבחן, ונוכח העובדה שכתב האישום הוגש בנובמבר 2019 ומאז ביצוע העבירות חלפו כארבע שנים, והמשיב עובד מאז לשביעות רצון מעסיקו במקום עבודה מסודר, ואף היתקדם במקום עבודתו, היה מקום לגזור את עונשו של המשיב קרוב לסף התחתון של מיתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות), ואולם בשים לב לחומרת העבירות כפי שכבר פירטנו לעיל, לא היה מקום להסתפק בצו של"צ. יחד עם זאת, מתוך כוונה לאזן בין העקרון המנחה בענישה – עקרון ההלימה, לבין החשיבות שבהליך השיקומי שעובר המערער (הליך שמשרת גם את האנטרס של הציבור), ובהביאנו בחשבון את טיעוניו המפורטים של הסנגור באשר למצבו הכלכלי של המשיב, החשיבות שבמקום עבודתו של המשיב (כחלק מן ההליך השיקומי), והעובדה שהמדינה לא עתרה לעיכוב ביצוע צו השל"צ, לא בפני בית משפט קמא ואף לא במועד הגשת העירעור, והמשיב הספיק לבצע עד 27.4.2021, 68 שעות של"צ (מתוך 300 שעות), מחליטים אנו לחרוג לקולא ממיתחם הענישה ולהטיל על המשיב ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 1.7.2021.

...

סבורים אנו, שענישה זו סוטה במידה רבה לקולא ממתחם הענישה שאותו קבע בית משפט קמא (מאסר בין 6 חודשים שניתן לרצות בעבודות שירות ועד 24 חודשי מאסר בפועל).

בנסיבותיו של המשיב, בהתחשב בכך שהודה בעובדות כתב-האישום ובכך חסך, הן זמן שיפוטי, והן מזמנם של העדים, ובשים לב לתהליך השיקומי שהמשיב עובר, והמלצתו של שירות המבחן, ונוכח העובדה שכתב האישום הוגש בנובמבר 2019 ומאז ביצוע העבירות חלפו כארבע שנים, והמשיב עובד מאז לשביעות רצון מעסיקו במקום עבודה מסודר, ואף התקדם במקום עבודתו, היה מקום לגזור את עונשו של המשיב קרוב לסף התחתון של מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות), ואולם בשים לב לחומרת העבירות כפי שכבר פירטנו לעיל, לא היה מקום להסתפק בצו של"צ. יחד עם זאת, מתוך כוונה לאזן בין העיקרון המנחה בענישה – עיקרון ההלימה, לבין החשיבות שבהליך השיקומי שעובר המערער (הליך שמשרת גם את האינטרס של הציבור), ובהביאנו בחשבון את טיעוניו המפורטים של הסניגור באשר למצבו הכלכלי של המשיב, החשיבות שבמקום עבודתו של המשיב (כחלק מן ההליך השיקומי), והעובדה שהמדינה לא עתרה לעיכוב ביצוע צו השל"צ, לא בפני בית משפט קמא ואף לא במועד הגשת הערעור, והמשיב הספיק לבצע עד 27.4.2021, 68 שעות של"צ (מתוך 300 שעות), מחליטים אנו לחרוג לקולא ממתחם הענישה ולהטיל על המשיב ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 1.7.2021.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אנו מבטלים את צו השל"צ שהטיל בית-משפט קמא על המשיב.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט עודד מורנו) בת"פ 51859-04-19 יחד עם ת"פ 29774-11-19 מיום 10.7.22 במסגרתו הורשע המשיב, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בבצוע העבירות הבאות: 15 עבירות של התפרצויות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, עבירות לפי סעיפים 406(ב)+29 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (להלן: ״החוק״); 2 עבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בצוותא, עבירה לפי סעיפים 406(ב)+25+29 לחוק; קשירת קשר לבצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; עבירה של החזקת כלי פריצה בצוותא, עבירה לפי סעיף 409+29 לחוק; עבירה של השארת ילד ללא השגחה, עבירה לפי סעיף 361 רישא לחוק; 6 עבירות של היזק במזיד לרכוש בצוותא, עבירה לפי סעיפים 452+29 לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

המערערת ערערה על עונשה, בשל טעות לא התבקש עיכוב ביצוע המאסר בעבודות שירות ובסופו של יום המדינה חזרה בה מערעורה.

כבוד השופט קרא פסק: "דין הבקשה להדחות גם לגופם של דברים. טרם שגזר את עונשו של המבקש, נתן בית משפט השלום את דעתו לשיקולים הרלוואנטיים הנדרשים על פי תיקון 113 לחוק, לרבות נסיבותיו האישיות, והליך השקום המשמעותי שעבר.......אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה היה מקום לחרוג לקוּלא ממדיניות הענישה ההולמת בעבירות כגון דא, נוכח האמור בסעיף 40ד(א) לחוק. בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקול השקום איננו חזות הכול ולצידו ניצבים שיקולים רבים נוספים וכי בשקילה בין השקום מחד לעיקרון ההלימה מאידך, הבכורה ניתנה לעיקרון ההלימה (ראו למשל: ע"פ 2337/13 קואסמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.9.2013); רע"פ 8408/15 חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (09.12.2015); רע"פ 9269/17 אבו עישא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.1.2018))". וברע"פ 3063/11 אפרים כהן נ' מדינת ישראל דובר במי שהורשע בהתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, 220 שעות של"צ ופצוי למתלונן, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והעמידו על שנתיים מאסר ובית המשפט העליון פסק: "כפי שציין בית המשפט המחוזי, ענישתו של המבקש בעבר לא הרתיעה אותו מבצוע עבירות נוספות, ועל כן אין מקום ליתן משקל של בכורה לשיקומו של המבקש מחוץ לכתלי הכלא. יתרה מכך, עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והינה בנתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חיסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר". בע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל נפסק: " אכן, סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין קובע כי ככלל לא יחרוג בית המשפט ממיתחם העונש ההולם במקרים שבהם "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה", אך אף במקרים אלו האפשרות של חריגה מהמתחם אינה נשללת כליל, וניתן להזקק אליה מקום בו בית המשפט מצא כי קיימות "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" המצדיקות זאת.

למצער, יש לקוות כי סניגורו מבהיר לו מצב דברים זה. עם זאת, ענישה בפער גדול בין זו שהוטלה בבית משפט קמא לבין זו שנקבעה בערכאת העירעור, גם אם היא מחויבת המציאות, כבמקרה דנן, אינה מצב רצוי ויש בה כדי לגרום עוול של ממש, לא רק לעניין הצבורי, אלא, ובעיקר, לעניינו הפרטי של הנאשם שנוצרת אצלו מידה כזו אחרת של תקווה וציפייה כי עניינו יסתיים בדרך אחת כאשר בסופו של דבר עניינו מסתיים בדרך אחרת לחלוטין, על כל המשתמע מכך.

...

כבוד השופט קרא פסק: "דין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים. טרם שגזר את עונשו של המבקש, נתן בית משפט השלום את דעתו לשיקולים הרלוונטיים הנדרשים על פי תיקון 113 לחוק, לרבות נסיבותיו האישיות, והליך השיקום המשמעותי שעבר.......אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה היה מקום לחרוג לקוּלא ממדיניות הענישה ההולמת בעבירות כגון דא, נוכח האמור בסעיף 40ד(א) לחוק. בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקול השיקום איננו חזות הכול ולצדו ניצבים שיקולים רבים נוספים וכי בשקילה בין השיקום מחד לעקרון ההלימה מאידך, הבכורה ניתנה לעקרון ההלימה (ראו למשל: ע"פ 2337/13 קואסמה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.9.2013); רע"פ 8408/15 חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (09.12.2015); רע"פ 9269/17 אבו עישא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.1.2018))". וברע"פ 3063/11 אפרים כהן נ' מדינת ישראל דובר במי שהורשע בהתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, 220 שעות של"צ ופיצוי למתלונן, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והעמידו על שנתיים מאסר ובית המשפט העליון פסק: "כפי שציין בית המשפט המחוזי, ענישתו של המבקש בעבר לא הרתיעה אותו מביצוע עבירות נוספות, ועל כן אין מקום ליתן משקל של בכורה לשיקומו של המבקש מחוץ לכתלי הכלא. יתרה מכך, עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והנה בינתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר". בע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל נפסק: " אכן, סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין קובע כי ככלל לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם במקרים שבהם "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה", אך אף במקרים אלו האפשרות של חריגה מהמתחם אינה נשללת כליל, וניתן להיזקק אליה מקום בו בית המשפט מצא כי קיימות "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" המצדיקות זאת.

מאחר וערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, החלטנו להעמיד את עונשו של המשיב על 30 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו.

אלא שלעיתים, כמו במקרה דנן, כאשר העונש שהוטל על ידי בית משפט קמא סוטה במידה כה רבה מהענישה ההולמת, אין די בכלל זה כדי למנוע את התוצאה האמורה, ואין מנוס ממנה.

למצער, יש לקוות כי סנגורו מבהיר לו מצב דברים זה. עם זאת, ענישה בפער גדול בין זו שהוטלה בבית משפט קמא לבין זו שנקבעה בערכאת הערעור, גם אם היא מחויבת המציאות, כבמקרה דנן, אינה מצב רצוי ויש בה כדי לגרום עוול של ממש, לא רק לעניין הציבורי, אלא, ובעיקר, לעניינו הפרטי של הנאשם שנוצרת אצלו מידה כזו אחרת של תקווה וציפייה כי עניינו יסתיים בדרך אחת כאשר בסופו של דבר עניינו מסתיים בדרך אחרת לחלוטין, על כל המשתמע מכך.

תאריך הישיבה: כ"ג בחשון התשפ"ג (17.11.2022) בשם המערערת: עו"ד נגה בן סידי בשם המשיב: עו"ד מורן לוי; עו"ד דיאנה זפרני ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: ערעור על גמר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לנוער, מיום 24.3.2022, בתפ"ח 13267-11-19 (השופטים א' לוי, ע' קוטון ו-א' באומגרט), שבגדרו נימנע בית המשפט מהרשעת המשיב, וחלף זאת הורה בצו על נקיטת דרכי טפול שונות, בהתאם לסמכותו שלפי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער).

חלף זאת, על-פי הוראת סעיף 24(2) לחוק הנוער, הורה בית המשפט המחוזי על נקיטת מספר דרכי טפול, שבכללן צו מבחן למשך 30 חודשים; המשך מגורים בבית קרובי משפחתו של המשיב, תוך שביקורים בבית המשפחה הגרעינית, או ביישוב מגוריה, שם מתגוררת המתלוננת, יערכו בתיאום ובלווי של גורמי הטיפול; התחייבות בסך 20,000 ₪ להמנע מבצוע כל עבירת מין למשך שנתיים; פיצוי כספי למתלוננת, בסך 30,000 ₪; וכן ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור, בהקף של 300 שעות.

עקב 'תקלה' – כדברי ב"כ המדינה בדיון על-פה שנערך שלפנינו – לא הוגשה יחד עם הודעת העירעור בקשה לעיכוב ביצוע רכיב העונש שעניינו בשירות לתועלת הציבור, ובנקודת הזמן הנוכחית, כפי שהובהר, המשיב כבר השלים את ביצועו של השל"צ. תסקיר קצין מבחן לנוער תסקיר שירות המבחן, אשר הוגש לעיוננו, מוסיף ומתקף את מימצאי התסקיר אשר עמד לנגד עיני שופטי בית המשפט המחוזי.

...

כללו של דבר: חרף משיכת הלב לסייע ככל הניתן לחוטא-השב, ובכלל זאת אף להימנע מהרשעתו או מענישתו, סבורני כי טעמים כבדי-משקל מורים לנו לנקוט לגבי צעדים מעין אלה משנה זהירות.

אשר על כן, למרות הרצון שלא לרפות, חלילה, את ידי המשיב, שעשה עד כה דרך שיקומית משמעותית, שיש אך לקוות כי יוסיף לילך בה, סבורני כי מעשיו הקשים – אינם מותירים בידינו ברירה.

סבורני כי לא יהיה זה מיותר להדגיש כי גם לאחר קבלת ערעור המאשימה לעניין אי הרשעתו של המשיב, התוצאה היוצאת תחת ידינו, במסגרת ערעור זה, מקלה עד מאוד עם המשיב, לאור חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע.

אלא שהמתחם לעיל נקבע בפרשת גניים על רקע הדברים הבאים: "בעניינינו, מעבר לחומרת העבירות כשלעצמן, הרי שהנסיבות הקשורות בביצוען, מציבות את הפגיעה בערכים המוגנים ברמה גבוהה. המשיב נהג ברכב לאחר שנפסל במסגרת חמישה גזרי דין שונים, לפסילה מיצטברת של 88 חודשים; ובעת שרשיון הנהיגה שלו פקע לפני למעלה מ-14 שנה; ומכלול נתונים אלו, מעיד הן על רמת המסוכנות הגבוהה לביטחון הציבור כתוצאה ממעשיו, והן על רמת הזלזול וההתעלמות שלו מהוראות רשויות אכיפת החוק." ברע"פ 5635/19 אליאור יעקובוב נגד מדינת ישראל, אישר בית המשפט העליון ביחס לנאשם שנהג בזמן פסילה בעוד שני מאסרים מותנים פעילים כנגדו ענישה הכוללת 4 חודשי מאסר בפועל תוך שהופעלו 3 חודשי מאסר מותנה בחופף.

שירות המבחן מבהיר בתסקירו כי אין לנאשם זה פוטנציאל ממשי לבצע עבודות של"ץ שכן לא יוכל להגיע לבצע עבודות אלה בשל קושי לממן את נסיעותיו אליהן ולכן ממליץ השרות על צו פקוח והתחייבות כספית כענישה הולמת.

מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד ליום 1.2.24 בשעה 08:00.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום ניתנה היום, י"ג שבט תשפ"ד, 23 ינואר 2024, בנוכחות הצדדים.

...

בנסיבות אלה, כפי שנוסח כתב האישום בו הודה הנאשם, מידת הפגיעה בערך המוגן היא בינונית עד בינונית/נמוכה, ולכן אני קובע כי מתחם הענישה בפרשה זו על פי עובדותיה שבכתב האישום ינוע בין עונש של מאסר לתקופה בת 2 חודשים ועד עונש מאסר לתקופה בת 15 חודשים.

ביחס לרכיב הפסילה בפועל, אני סבור כי תקופת פסילה בת 24 חודשים תשקף את משך הפסילה הראוי כרכיב ענישה מאזן גם לתקופת המאסר הקצרה עליה החלטתי.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: הנני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים.

הנני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילת רישיון נהיגה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין והכל תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו הנוכחי.