המערער 1 הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות אלה: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.
המערער 2 הודה והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.
ביום 14.6.2012, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יודו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, ובית המשפט התבקש להשית על המערערים ועל הנאשם 4 בכתב האישום, 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרם, ועל הנאשם 2 – 36 חודשי מאסר בפועל.
...
יצויין, כי, בסופו של דבר, נגזרו על וקנין כ-7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החופפים את תקופת מעצרו.
נטען בנוסף, כי התביעה סרבה לתקן את כתב האישום נגד המערערים, בטענה כי הדבר ישפיע על המשא ומתן המתנהל בעניינם של הנאשמים בתיק המקביל, אך בסופו של דבר היא פעלה מאחורי גבם של המערערים ותיקנה את כתב האישום שהוגש נגד וקנין.
עו"ד בונדר סקר, אף הוא, על-פני עמודים רבים, את הראיות שעמדו לחובתו של וקנין, ונטען על-ידו כי המדינה בחרה "באופן שרירותי", ובלא הסבר המניח את הדעת, להקל עם אחד הנאשמים "תוך יצירת פער של ממש בינו לבין המערער, חרף הדמיון בין נסיבותיהם".
בטיעונו בערעור, ציין עו"ד בונדר כי אין הוא מייחס למדינה חוסר תום לב, אך אין להשלים עם "הפער האדיר" בין עונשם של המערערים לבין העונש שנגזר, בסופו של דבר, על וקנין.
