ערעור על סכום הקנס על העסקת עובדים זרים

אשר להכרעתי – בעפ"א (ארצי) 35/07 אברהם ניסן - מדינת ישראל ( 20.07.2008) ניתח בית הדין הארצי סוגיה זו של סיווג עבירה שנעברה, בין היתר, על פי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 מכוחו הוגשו כתבי האישום מושא הליך זה. אציין כי קביעת בית הדין הארצי נכונה גם בהשלכה על חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו – 1996 שאף על עבירות מכוחו הוגשו כתבי האישום בהליך זה. בעיניין ניסן נקבע ביחס לכך כדלקמן: "13.טוען המערער כי העבירות בגינן נשלחו לו הודעות הקנס הן מסוג של חטא והן התיישנו לאחר שנה. טענה זו דינה להדחות. סעיף 22א'(א) לחוק העבירות המינהליות מפנה לסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לעניין סיווג העבירות (פשע, עוון וחטא). בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 קבועים מועדי היתיישנות שונים לכל אחד מסוגי העבירות: חטא - שנה אחת; עוון - חמש שנים ופשע - 10 - ו-20 שנים.

עבירה מסוג "עוון" היא זו שנקבעה לה עונש מאסר לתקופה שבין שלושה חדשים לשלוש שנים ובמקרה של עונש שהוא קנס - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום (סעיף 24(2) לחוק העונשין), היינו - קנס שמעל 12,900 ש"ח. בעניינינו, כל הקנסות שהושתו על המערער היו בעבירות מסוג עוון: העבירה לפי סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום דינה מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין שהוא עד 202,000 ש"ח (סעיף 14 לחוק שכר מינימום).

כמו כן העובדים הועסקו על ידי הנאשמת 1, לפי עובדות כתב האישום, לכל המאוחר עד ליום ,31.12.19 והשהוי עד להגשת כתב האישום מצדיק מתן הגנה מן הצדק.

...

אשר להכרעתי – בעפ"א (ארצי) 35/07 אברהם ניסן - מדינת ישראל ( 20.07.2008) ניתח בית הדין הארצי סוגיה זו של סיווג עבירה שנעברה, בין היתר, על פי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 מכוחו הוגשו כתבי האישום מושא הליך זה. אציין כי קביעת בית הדין הארצי נכונה גם בהשלכה על חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו – 1996 שאף על עבירות מכוחו הוגשו כתבי האישום בהליך זה. בעניין ניסן נקבע ביחס לכך כדלקמן: "13.טוען המערער כי העבירות בגינן נשלחו לו הודעות הקנס הן מסוג של חטא והן התיישנו לאחר שנה. טענה זו דינה להידחות. סעיף 22א'(א) לחוק העבירות המינהליות מפנה לסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לעניין סיווג העבירות (פשע, עוון וחטא). בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 קבועים מועדי התיישנות שונים לכל אחד מסוגי העבירות: חטא - שנה אחת; עוון - חמש שנים ופשע - 10 - ו-20 שנים.

" משהעבירות בגינן הוגשו כתבי האישום כנגד הנאשמים הן עבירות מסוג עוון שההתיישנות בצדן היא חמש שנים, טענת ההתיישנות נדחית.

לאור האמור טענת זוטי הדברים נדחית בשלב זה של ההליך.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט הבכיר יצחק לובוצקי; הע"ז 36042-12-16), במסגרתו הורשעו המערערים בהעסקתם של שנים-עשר עובדים זרים ללא היתר, בנגוד לסעיפים 2(א)(1) ו - (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: חוק עובדים זרים או החוק; ביחס למערער 2 - יחד עם סעיף 5 לחוק), והוטל קנס בסך 216,000 ₪ על המערערת 1 וקנס בסך 18,000 ₪ על המערער 2.

בית הדין קבע כי בהתאם לפסיקה, "אין לפטור מחבות את המעסיק בפועל, על ידי גלגולה של ההעסקה על אחר... אין לקבל את טענת המעסיק בפועל, כי הסתמך על קבלן כח אדם או קבלן משנה, ביחס לכשרות ההעסקה של עובדים זרים, כדי לפטור אותו מאחריות פלילית אם העסקת העובד הזר נעשתה שלא כדין" (תוך הסתמכות על רע"פ 2217/12 זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' מדינת ישראל (24.2.13); להלן: עניין בראשי).

אשר לקביעת העונש בתוך המיתחם - בהיתחשב בשיקולים שפורטו על ידי בית הדין האיזורי ומכלול הנסיבות אנו סבורים כי יש להעמידו על סך של 150,000 ₪, סכום הלוקח בחשבון גם את מספר העובדים הזרים שבהעסקתם הורשעה המערערת.

...

אשר לקביעת העונש בתוך המתחם - בהתחשב בשיקולים שפורטו על ידי בית הדין האזורי ומכלול הנסיבות אנו סבורים כי יש להעמידו על סך של 150,000 ₪, סכום הלוקח בחשבון גם את מספר העובדים הזרים שבהעסקתם הורשעה המערערת.

כיוון שקנס זה אינו נמוך מכפל הקנס המנהלי (שעמד על 20,000 ₪ בגין העסקת "מסתנן" ו - 10,000 ₪ בגין העסקת כל אחד מהעובדים הפלסטינים), אין צורך בהנמקתו "בטעמים מיוחדים שיירשמו". לא שוכנענו שיש להתערב בעונש שהוטל על המערער עצמו (גם אם הדרך בה חושב, באמצעות הכפלה אריתמטית, אינה מקובלת עלינו כפי שהובהר לעיל).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

בגזר הדין מיום 5.12.2018 הוטל על המערער קנס כספי בסכום של 21,000 ₪, וכן חויב המערער לחתום על התחייבות לפיה ימנע מבצוע העבירות בהן הורשע, לתקופה של שלוש שנים מיום קבלת גזר הדין.

המערער העיד כי הוא "יודע שיש עוזרת שמנקה את הבית, והולכת, כי לא הייתי גר בבית ולא הייתי מסכים לזה, והשפה לא שפה והילדים הם קטנים ולא גדולים". משנשאל כיצד הוא יודע באיזו שפה דיברה העובדת השיב "עובדת זרה איזו שפה?". בית הדין האיזורי ציין כי אם המערער, כטענתו, לא התגורר בבית, לא יכול היה לדעת אם העובדת דיברה עברית אם לאו, וגם לא יכול היה לקבוע אם הוא מסכים או לא מסכים להעסקתה של העובדת.

לטעמנו, גם לא הוכח כי מעדותו של המערער כי ידע על העסקת העובדת בטיפול בילדיו.

...

בנסיבות אלה ולו בשלב זה, לא מצאתי להיעתר לבקשת הנאשם.

בנוסף, מצאנו כי חלק מהאדנים להכרעתו של בית הדין האזורי אינם מבוססים, כמפורט לעיל.

לאור האמור, בהעדר הוכחה מספקת לכך שהמערער העסיק את העובדת הזרה לא מתקיימים הרכיבים העובדתיים הדרושים לצורך הוכחת שתי העבירות בהן הואשם (העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי) - הגענו למסקנה כי יש לזכות את המערער, ולו מחמת הספק.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, וקובעים כי יש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובהתאם מבוטלים הכרעת הדין וגזר הדין.

כמו כן, קיבל בעבר קנס על סך 80,000 ₪ על שמו בעקבות העסקת עובדים זרים על-ידי החברה, הקנס לא שולם והגיע לסכום של 200,000 ₪ שכל האחים היו צריכים לשלמו יחד, ולכן מבקש כי החוב של הקנס ייסגר לפני סיום ההליך.

להלן יובאו הוראות אלו במלואם: "5.8. כמי שזכאים לערך השיורי של נכסי החברה לאחר ביצוע התשלומים העדיפים (היינו התשלומים למחזיקי אגרות החוב, להוצאות ההקפאה, לשכר הטירחה, ככל שייפסק, הכל כאמור בסעיפים 3.1, 3.7 ו-9 להסדר זה), ועל אף האמור בכל מקום אחר בהסדר, תהיה לבעלי השליטה שלאחר ההסדר הזכות לערער על הכרעות הנאמנים בנוגע לתביעות חוב שיוגשו ע"י הנושים השונים (למעט תביעות החוב שהוגשו ע"י נאמני מחזיקי אגרות החוב שכבר אושרה ע" הנאמנים).

...

באותה החלטה, קבע בית המשפט גם את שכר הטרחה של עו"ד עופר שפירא, כונס הנכסים הזמני שמונה באותה העת מטעם בנק לאומי לישראל בע"מ, שנקבע כי יעמוד על סך של 306,720 ₪, שישולמו מתוך שכר הטרחה של הנאמנים: "שכר הנאמנים נפסק בעיקר לא בשל מימוש המקרקעין, אלא בשל מכלול הפעולות שהם ביצעו ועוד יש להם לבצע בהליך ההקפאה. קשה אכן להעריך את היחס בין היקף העבודה שנדרש ושיידרש מהנאמנים במכלול תיק ההקפאה ובין היקף העבודה שנדרש מהם במימוש המקרקעין. כמו כן, קשה להעריך את תרומתו של כונס הנכסים בעבודה שהושקעה בשלב טרום המימוש למימוש המקרקעין. ברם, נראה כי באופן גס ניתן להעריך את תרומת כונס הנכסים כ"אריס" ששכרו נקבע "כמנהג המדינה" בדרך כלל "במחצה, שליש או רביע" (רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין, ח', ה'), כאשר נראה לי כי חלקו של כונס הנכסים במקרה זה קרוב הרבה יותר לרביע ולא למחצה מתוך שכר הטרחה הקבוע בתקנות עבור מימוש המקרקעין.

סוף דבר בקשה 163 בדבר אופן חלוקת יתרת קופת הנשייה בין האחים בסוף ההליך מתקבלת, כאמור בפסקאות 57 ו-62 לעיל.

בקשה 155 שהגיש נחום בדבר החזר הלוואה שהעמיד לטובת הליך הקפאת ההליכים מתקבלת באופן חלקי, כאמור בפסקה 75 לעיל.

  אשר לרף התחתון של מיתחם הענישה הודגש בעיניין שמש חי כי "לא ניתן לפיכך להסיק מהילכת זיו אלון [ע"פ (ארצי) 74/09 מדינת ישראל נ' זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ [פורסם בנבו] (10.5.10)], שניתנה טרם כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין, כי חישוב אריתמטי מיצטבר של כפל הקנס המינהלי בגין כל אחת מהעברות אמורה להוות את הרף התחתון של מיתחם הענישה בכל מקרה, והדבר תלוי בכלל הנסיבות וכלל השיקולים המפורטים בחוק ובפסיקה" (ויוזכרו בקשר לכך להשלמת התמונה הוראות הקובעות עונש מינימום בסעיף 2(א1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 המתייחס לעבירה של העסקת עובד זר שלא כדין, וסעיף  14 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985 המתייחס להרשעה בעקבות כתב אישום שהוגש לבקשת הנאשם, אך שני הסעיפים מותירים שיקול דעת לבית הדין).

] גם בפסק הדין של בית הדין הארצי בענין ספירשטיין[footnoteRef:6], שבו, בדומה לענייננו, הנאשם שם הואשם בגין עבירה של עיסוק כקבלן ניקיון ללא רשיון אשר נתן שירותים למספר ועדי בתים, בית הדין הארצי פסק את העונש לפי יחידת עבירה אחת וקבע כדלקמן: [6: ע"פ (ארצי) 35705-09-19 גיא ספירשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 13.12.2020 ] " מקובלת עלינו בנסיבות המקרה קביעת בית הדין בדבר מיתחם הענישה (20% עד 50% מהקנס המירבי בסך 14,400 ש"ח) בגין העבירה של עיסוק ללא רישיון קבלן. בהיתחשב במכלול הנסיבות - ובהן בין היתר העובדה לפיה המערער הוא אדם נורמאטיבי ללא עבירות קודמות ומצבו הבריאותי כפי שהוצג לבית הדין האיזורי מחד גיסא, אך המשמעות החמורה של הפעלת עסק ללא רישיון, באופן המונע פקוח ואסדרה כמתחייב מתחום הפעילות, גם אם בדיעבד נמצא כי לא נפגעו זכויות עובדים, מאידך גיסא – מצאנו להטיל על המערער קנס בסכום של 6,000 ש"ח בגין עבירה זו".   מן הכלל אל הפרט – כפי שעולה מהפסיקה המצורפת, העבירה שבפנינו מתייחסת לעצם העיסוק של הנאשמת כקבלנית שירות ללא רשיון ולא למספר העובדים שהועסקו על ידה ועל כן, מדובר בעבירה מתמשכת שמוצדק לקבוע בגינה מיתחם ענישה כולל אחד, כפי שנקבע בפסקי הדין שפורטו לעיל.

...

] "בשלב הראשון – המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40 י"ג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40 י"ג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן)..." באשר לשלב הראשון – הרי שאין מחלוקת בין הצדדים, כי על פי כתב האישום מדובר באירוע אחד, ועל כן, עלינו להמשיך אל שני השלבים הבאים.

    להסרת ספק נדגיש כי לא בכדי כללנו באמור לעיל את המילים "באופן אוטומטי", שכן במסגרת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי אין מניעה להגיע למסקנה כי בנסיבות מקרה מסוים יש לקבוע מתחם ענישה לפי הקנס הנקוב בחוק לגבי עבירה יחידה (גם כאשר באירוע כלולות מספר עבירות או מספר "יחידות עבירה"), כשם שאין מניעה להגיע למסקנה כי יש לקבוע מתחם ענישה הלוקח בחשבון הכפלה אריתמטית על יסוד "יחידות העבירה", כל עוד הדברים נעשים לאחר הפעלת שיקול דעת ובהתאם לנסיבות כל מקרה.

] גם בפסק הדין של בית הדין הארצי בענין ספירשטיין[footnoteRef:6], שבו, בדומה לענייננו, הנאשם שם הואשם בגין עבירה של עיסוק כקבלן ניקיון ללא רשיון אשר נתן שירותים למספר ועדי בתים, בית הדין הארצי פסק את העונש לפי יחידת עבירה אחת וקבע כדלקמן: [6: ע"פ (ארצי) 35705-09-19 גיא ספירשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 13.12.2020 ] " מקובלת עלינו בנסיבות המקרה קביעת בית הדין בדבר מתחם הענישה (20% עד 50% מהקנס המרבי בסך 14,400 ש"ח) בגין העבירה של עיסוק ללא רישיון קבלן. בהתחשב במכלול הנסיבות - ובהן בין היתר העובדה לפיה המערער הוא אדם נורמטיבי ללא עבירות קודמות ומצבו הבריאותי כפי שהוצג לבית הדין האזורי מחד גיסא, אך המשמעות החמורה של הפעלת עסק ללא רישיון, באופן המונע פיקוח ואסדרה כמתחייב מתחום הפעילות, גם אם בדיעבד נמצא כי לא נפגעו זכויות עובדים, מאידך גיסא – מצאנו להטיל על המערער קנס בסכום של 6,000 ש"ח בגין עבירה זו".   מן הכלל אל הפרט – כפי שעולה מהפסיקה המצורפת, העבירה שבפנינו מתייחסת לעצם העיסוק של הנאשמת כקבלנית שירות ללא רשיון ולא למספר העובדים שהועסקו על ידה ועל כן, מדובר בעבירה מתמשכת שמוצדק לקבוע בגינה מתחם ענישה כולל אחד, כפי שנקבע בפסקי הדין שפורטו לעיל.