ערעור על סכום הפיצוי בתביעת נזיקין בגין הפרת חוזה

"מבחינה עיונית יש שוני בין התביעות (תביעה לפצויי נזק בגין הפרת חוזה, תביעה לפצויי נזיקין ותביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט). אולם במקרה השכיח, וכל עוד לא הוכח אחרת, ישוה הסעד בגין כל עילה לסכום שהשוכר היה משלם למשכיר בעד שימוש דומה בנכס על יסוד משא ומתן חופשי, הלוא הוא הסכום המגלם דמי שכירות ראויים" (רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874 (1998)).

מאידך, סכום הפצוי המוסכם בשיעור של 250 ₪ בגין כל יום, תוצאתו החודשית, הנה כ- 7,500 ₪ , ואינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה המיוחס לנתבעים, ולא ניתן לקבוע כי בעת כריתת ההסכם ניתן היה לצפות כי ככל שהנתבעת לא תפנה את המושכר, ייגרם לתובעת מידי חודש נזק בשיעור של כ-3,300 ₪ מעל דמי השכירות על פי ההסכם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כחוק.

...

לאור האמור, אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, על דרך הפחתתם ולא ביטולם.

אשר לשיעור ההפחתה, לאחר שבחנתי הוראות הסכם השכירות, טענות הצדדים בכתבי הטענות וכפי שנטענו בפני בדיון ובסיכומים, בשים לב לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המוסכם לאחר הפחתה של 50% מהפיצוי היומי, על הסך של 125 ₪ ליום, במכפלת 229 ימים, ובסך כולל של 28,625 ₪.

במסגרת התוספת הסכימו הצדדים כי המשיבים ילוו למערערת את סכום החיוב בהיטל השבחה (בו חבות המערערות על פי הסכם הקומבינאציה).

בהתאם לאמור, בית המשפט העמיד את סכום הפצוי למערערות בגין ליקויי הבניה על סך של 239,297 ש"ח. (-) תשלום שכר טירחה למהנדס – בית המשפט פסק 5,000 ש"ח בלבד לטובת המערערות בגין רכיב זה, לאור העובדה שהפיצוי שנפסק למערערות בגין ליקויי הבנייה נמוך משמעותית מהסכום שנתבע.

(-) תשלום הוצאות רישום הבית המשותף – בית המשפט פסק לטובת המערערות סכום של 6,002 ש"ח בגין רכיב זה. (-) פיצויים בגין טפול שוטף בעינייני שוכרי החנויות, הצבת שומרים, ועריכת ביקורת – בית המשפט דחה רכיבים אלו בתביעה, תוך שנקבע כי אין לתביעה בעיניין זה כל בסיס בהסכם הקומבינאציה.

אין מדובר, למשל, בתביעה נזיקית לפצוי בגין השלכות ליקויי הבנייה על כלל הבניין.

משכך, תביעת המערערות עניינה בעבודות הבנייה אותן ביצעה המשיבה, ולכן גם הפצוי בגין הפרת ההסכם במישור ליקויי הבנייה, בתביעה מעין זו, עניינו בעבודות הבנייה שבוצעו ובהן בלבד.

...

סבורני כי, לעניין ההצמדה, הדין עם המשיבים.

יצוין כי בניגוד לחישוב אותו הציגו המשיבים בערעורם, על מנת לקבוע את מדרגת תשלום התמורה הנוספת, יש להצמיד את תקבולי המכירות למדד תשומות הבנייה, בדרך שקבע בית המשפט המחוזי בפסקה 44(ב)9 לפסק הדין המשלים: "כל פעם שייחתם הסכם מכר לאחת מדירות הנתבעים, יש לשערך את שווי התקבולים שנקבעו בו, לערכם ביום חתימת ההסכם ובאופן זה הסכום הנקוב בטבלה בנוגע ל'סך תקבולי המכירות' יהיה בערך הריאלי של מועד חתימת כל הסכם מכר שייחתם למכירת דירות הנתבעים". פרשנות בית המשפט המחוזי לעניין זה מקובלת עליי.

התשלום יהא בתוספת מע"מ. סוף דבר הנני ממליץ לחבריי לקבוע כי דין ע"א 6927/20 להידחות לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי דין ע"א 3964/22 להידחות אף הוא בהתאם לתקנה 148(ב) הנ"ל, למעט טענת המערערות ביחס לסעיף 71 להסכם הקומבינציה ולפיצוי בגין המחסן (כמפורט בפסקאות 13-12 לעיל), וכי דין ע"א 3988/22 להתקבל, הכל כמפורט לעיל.

רקע וניהול ההליך בבית המשפט קמא: בבית המשפט קמא מתבררת תביעת המשיבה בעילה חוזית ונזיקית לסעד כספי בסך של 2.5 מיליון ₪ או סעד חליפי לאכיפה של הסכם מכר (נספח 1 לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם") שנעשה בין המשיבה וחברת הכל לגן מ.נ בע"מ (להלן: "החברה") באמצעות המערער 1 שהוא בעל מניות החברה.

בכתב התביעה בקשה בין היתר המשיבה לחייב את המערערים בפיצויי הסתמכות נוכח ההפרה של ההסכם בפתיחה של עסק מתחרה, הפסד רווחים לעתיד ובגין תשלומיה לחברה עבור הפעילות העסקית והמוניטין.

נטען כי המערערים גרמו למשיבה נזק של מאות אלפי שקלים בירידה בהכנסותיה החודשיות עקב ההפרה של צו המניעה והתבקש כי יוטלו סנקציות על המערערים בהתאם לפקודה ובית המשפט גם יורה להחזיר למשיבה ערובה בסך של 100,000 ₪ שהופקדה בקופת בית המשפט כתנאי למתן צו המניעה.

בהחלטה מיום 21.3.22 (להלן-"החלטת הפצוי") נקבע הפצוי בגין הפרה במכירה של מוצרים הנכללים בצו המניעה עד ליום 28.3.22 ונקבע גם שיעור הפצוי בגין מכירה של מוצרים שבגדרי צו המניעה החל מיום 29.3.22 ואילך בסך של 600 ₪ או פי 4 ממחיר מכירת המוצר, הגבוה מביניהם.

כן נקבע כי בנוסף לכל סעד בהתאם להחלטה ובהתאם לדין "יעמוד סכום הפצוי בגין כל יחידת מוצר שתימכר לאחר מכן ע"ס של 1,200 ₪ או פי שישה ממחיר מכירתו, הגבוה מביניהם" ונפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה.

...

לאחר החלטתי מיום 30.3.23 לפיה אין בפני בקשה כדין לסילוק על הסף, הוגשה בקשת הסילוק ביום 31.3.23 בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") לפיה אין למערערים זכות להגיש את הערעור ונטען גם לגוף הערעור.

החלטתי כאמור, לדון בבקשה כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור על פי סמכותי לפי תקנה 149 (4) לתקנות וניתנת הרשות לערער.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בכתבי בי-דין בבית המשפט קמא ובפרוטוקולים על פיהם הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הגעתי למסקנה כי לא נפלה טעות בהחלטה ואין להתערב בה משלא היתה חריגה מסמכות בהחלטה של בית המשפט קמא.

סוף דבר: הערעור נדחה.

האיש ביקש מבית הדין לקבוע שההסכם הופר והוא בטל ולקבוע מועד לדיון בתביעות הרכוש שבמסגרתו בית הדין ייקבע גם את גובה הפצוי שתשלם האשה לאיש בגין הפרת ההסכם ובגין הנזקים שנגרמו לו עקב ההפרה.

בית הדין האיזורי היתייחס בפסק הדין נשוא העירעור לטענת ה'השתק השפוטי' וכתב שהחלטת בתי המשפט להתיר לאשה להגיש תביעה נזיקית, על אף הצהרת האשה בהסכם שלצדדים לא תהיה טענה או תביעה בגין המחלוקות הנובעות מחיי הנישואין, אינה עומדת בסתירה להחלטת בית הדין הרבני לידון בתביעת האיש שהאשה תפצה אותו על הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם.

ערעור האיש האיש מערער על פסק הדין וטוען שהסכום שנקבע בו אינו משקף את הנזק שניגרם לו בעקבות הפרת האשה את ההסכם.

...

אי־ודאות זו בנוגע לסעיפים משמעותיים בהסכם (על פי פרשנות בית הדין האזורי המקובלת עלינו כדלהלן), שתעורר מן הסתם את המחלוקת בין הצדדים, מותירה את בית הדין ב'תמונת הסכסוך' בין הצדדים גם לאחר אישור ההסכם.

והראיה, שבאשר לטענה ותביעה עתידית של האישה הסתפק האיש במה שנכתב בהסכם, שלא תהיה כל טענה או תביעה מצד אחד למשנהו, ובאשר לתביעה של הבת, נכתב – ככל הנראה לדרישת האיש – שאם הבת תגיש תביעה נגדו האישה תחויב לפצותו והודגש שהבת לא תתבע את אביה "בכל עניין שהתרחש עד מועד חתימת הסכם זה". מכאן נדחית טענה נוספת של האישה, שבית הדין פירש את ההסכם על פי כוונת הצדדים ולא על פי תוכנו.

אם היה בית הדין נעתר לבקשת האיש ומבטל את ההסכם, סביר שערעורה של האישה, המבוסס על הטענות הנ"ל, לא היה בא לעולם.

החלטות והוראות לאור כל האמור בית הדין מחליט: ביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב עד החלטה אחרת של בית הדין.

יפים לענייננו, באנלוגיה ובשינויים המחוייבים, הדברים הבאים מתוך רע"א 7452/96 מדינת ישראל, משרד הבטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ''ד נא (5) 874: "כששוכר נימנע מלהשיב את המושכר בתום תקופת השכירות, עשויים לעמוד למשכיר עילות שונות כדי לזכות בסעד כספי. כיוון שאי-השבת הנכס היא בגדר הפרה של חוזה השכירות (סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971), הרי שאם סבל המשכיר נזק כתוצאה מהעיכוב בהחזרת הנכס, רשאי הוא לתבוע פיצוי על ניזקו לפי סעיפים 10-14 לחוק התרופות. ואם נקבעו בחוזה פיצויים מוסכמים בגין הפרה זו, זכאי הוא לקבלם, אם יעדיף זאת על פני הוכחת ניזקו. שנית, אי-השבת הנכס עשויה להחשב כעוולה של הסגת גבול, ואם נגרם למשכיר נזק ממון, בכוחו לתבוע פצויי נזיקין. שלישית, השוכר עשוי להתחייב בתשלום דמי-שכירות למשכיר אם המשיך זה להשתמש בנכס ללא הסכמת המשכיר, כנגזר מהעקרון של מניעת התעשרות שלא על-פי דין [.......]. מבחינה עיונית יש שוני בין התביעות (תביעה לפצויי נזק בגין הפרת החוזה, תביעה לפצויי נזיקין ותביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט). אולם במקרה השכיח, וכל עוד לא הוכח אחרת, ישוה הסעד בגין כל עילה לסכום ששוכר היה משלם למשכיר בעד שימוש דומה בנכס על יסוד משא ומתן חופשי, הלא הוא הסכום המגלם דמי שכירות ראויים.

מכאן שנותר לידון אך בגובה הפצוי המגיע לתובעת, בגין הפרת סע' 19(א) להסכם המשבצת הקובע כהאי לישנא: "אסור לחבר האגודה לבנות במשבצת מבנה כלשהוא ו/או להוסיף תוספת למבנה קיים, ללא קבלת הסכמת המשכיר מראש ובכתב. תנאי זה בא להוסיף על כל תנאי אחר שעל חבר האגודה למלא לפי חוזה זה". לעניין גובה הפצוי הסכימו הצדדים על מינויו של שמאי מומחה מטעם בית המשפט, מר אילן ברעם.

הינה כי-כן, המנעות בית המשפט מלהתערב בחוות דעתו של מומחה מוסכם נשענת על כיבוד רצונם של הצדדים, ללא ערעור, לנוכח הכשרתו המקצועית וזהותו של המומחה.

לאחר מכן, הוסיפה מע"מ על הסכום כולו.

...

נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש.

ב"כ הנתבעים לא השיבה לטענה זו בסיכומיה, ולא מצאתי כל סיבה שלא להיעתר לתביעה זו המייתרת התדיינויות נוספות בין הצדדים שלא לצורך.

סוף דבר – התביעה הכספית בגין דמי שימוש (עד ליום 31.5.2023) מתקבלת כך שעל הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 268,858.12 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.6.2023 ועד לתשלום המלא בפועל; בנוסף אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,688 ₪ והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪; עוד אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש בגין התקופה שמיום 1.6.2023 ועד למועד פירוקן של היחידות ו/או הסרתן ו/או הסדרתן בהתאם לערך הקרקע האחרון בזמן שקבע מומחה בית המשפט; כמו כן אני מורה לנתבעים להרוס ולפנות את כל המבנים שנבנו על המקרקעין ללא היתר ו/או הסכמה בכתב מאת התובעת, וזאת בתוך שנה מהיום; אני מסמיך את התובעת, או כל גורם אחר מטעמה, להרוס את המבנים הנ"ל המצויים במקרקעין, ככל שלא יעשו זאת הנתבעים בעצמם, בתום שנה מהיום; כפועל יוצא, ככל שהתובעת תהרוס את המבנים, אני מחייב את הנתבעים בהוצאות הפינוי וההריסה שתאלץ התובעת לשאת בהם; ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעים ו/או אחרים מטעמם ו/או בשליחותם ו/או בשמם ו/או בשליטתם ו/או שהנתבעים אחראים באופן כלשהו להם ו/או למי מהם ו/או להתנהגותם ו/או שהנתבעים מצויים עמם בקרבה משפטית מחייבת, לגבי המקרקעין, לעשות כל שימוש שאינו חקלאי או מותר על פי דין וזאת בתוך שנה מהיום.