ערעור על סיווג חממות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות

הרקע לפנינו ערעור על החלטת המשיבה מיום 1.1.13, לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), הנוגעת לסיווג חממות של המערערים ביישוב המפונה מורג.

...

במלים אחרות, פסק הדין בעניין קטיף לא ייתר את הצורך בהוכחת הטענות בדבר קיומם של הפריטים שווי הערך שהיו בפועל בחממות, ולנוכח החומר שהיה בפני המשיבה - היא הגיעה למסקנה סבירה כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת טענותיהם אלה.

הואיל וכאמור לא ראיתי פגם בהחלטת המשיבה, ומסקנתה כי לא הוכחו בפניה טענות המערערים הינה סבירה בנסיבות העניין – לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה , ולכן הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000₪.

הרקע לפנינו ערעור שהוגש ביום 20.6.12, על פי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), על החלטת המשיבה מיום 19.12.06 שבה נקבע כי מרכז חייהם של המערערים בישוב המפונה נצרים היה מיום 1.8.93 ועד 1.8.02 בלבד, ולא ביום הקובע (6.6.04) , כפי שנידרש לצורך קבלת ההטבות על פי החוק.

בדיבור "מקום המגורים" אין הכוונה לכל מקום בו אדם חי באופן טכני, אלא יש לסווג את המגורים כארעיים או כקבועים, אולם בכל מקרה יש ליישם את מבחן העל, המתחקה אחר המקום שאליו מובילים מירב קשריו המשפחתיים, הכלכליים וחברתיים של האדם.

ההיפך הוא הנכון – המצהיר אברהם שריד אומר בסעיף 11 לתצהירו כי "בחודשים שלפני היום המר והנמהר הגדילו לעשות והשתכנו בתנאים לא קלים באחד הבתים שבפאתי הישוב... מתוך אותה השקפה אף שתלו שתילים בחממות המשתרעות על שטחים נרחבים וזאת רק שבוע לפני יום אחרון...". מכאן ניתן ללמוד, כי מרכז חייהם של המערערים ביום הקובע היה דוקא בירושלים ולא בנצרים, ומסיבות השמורות עימם, בין אם אידיאולוגיות ובין אם אחרות השמורות עימם , בחרו המערערים לחזור לישוב נצרים ערב הפינוי ממש.

יצוין, כי ראיתי לקבל את עמדת המשיבה, המפורטת בסעיפים 39 – 53 לסיכומיה, לפיה לנוכח תכלית החקיקה – אין מקום לפצות את המערערים על עוגמת הנפש ועל ההשלכות האישיות הכרוכות בתהליך הפינוי ובצורך לעקור למקום חדש הואיל והם לא שהו בישוב המפונה כבר משנת 2002.

...

גם העובדה שהמערערים נשארו חברים רשומים באגודה השיתופית בנצרים או פעילותו של המערער כיו"ר הקרן נצרים, וגם עצם השארת חלק מהמיטלטלין בדירה בנצרים, שהושכרה לצד ג' – אין בהם כדי לשנות את המסקנה שמרכז החיים בפועל והלכה למעשה לא היה בישוב המפונה, אלא בירושלים.

גם הראיות הנוספות אין בהן כדי לשנות את המסקנה האמורה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

לפנינו ערעור , שהוגש ביום 9.10.12 , לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות , התשס"ה – 2005 (להלן - החוק) על החלטת המשיבה מיום 24.4.12.

בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים , שניתן ביום 26.1.11 , (עו (מחוזי י-ם) 34650-03-10 קטיף מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ ואח' נ. ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות (להלן – פס"ד קטיף) נקבע , כי ניתן להכיר בפריטים שווי ערך גם אם הם לא נרשמו בטופס הפחת, ובילבד שהם מצויים בפועל בחממה, ויוכח כי החממה הייתה מצוידת בפריטים האמורים עובר להתנתקות: "כך למשל גם אם לא יאותר בטופס י"א הנוגע לחממה "ראש מערכת לבקרת דישון והשקיה", אך המבקש יוכיח כי החממה הייתה מצוידת בפריט זה, יהא זכאי הוא, בהתקיים יתר התנאים, להכרה בחממתו כחממה מידגם ג' ולפצוי בשיעור המתאים".

לפני שהוגש העירעור שלפנינו, פנו המערערים לועדה המיוחדת, אולם פנייתם נדחתה בהחלטת הוועדה המיוחדת מיום 10.7.12, אשר נקבע בה, בין היתר: "הוועדה המיוחדת סבורה כי אין בידה, בנסיבות העניין, כדי לאשר תשלום מיוחד למבקשים עבור חממות מידגם ג'. המבקשים לא הציגו נסיבות מיוחדות בגינן נכון וראוי להכיר בדרכי כורכר, שלא ניבנו על ידם, כפריט שווה ערך ולאשר תשלום מיוחד כאמור. טענותיהם של המבקשים, רובן ככולן, הנן טענות, שמקומן בעירעור על החלטת ועדת זכאות שהסמכות לידון בהן אינה של הוועדה המיוחדת כי אם נתונה לבית משפט... לדברי המבקש עצמו, כפי שעלה בדיון שהתקיים בועדה המיוחדת, ההשקעה האמורה בוצעה על ידי אגודת היישוב. ככל שהמבקשים סבורים כי החלטת ועדת הזכאות הנה מוטעית - עליהם לפנות לבית המשפט..." בעקבות החלטת הועדה המיוחדת , הוגש העירעור שלפנינו הואיל ולדעת המערערים הכרה בשבילי הכורכר כפריטים שווי ערך הייתה מביאה לכך ששווי הפריטים היה עולה על הסכום של 25,000 ₪ , והמערערים היו זכאים לקבלת פיצוי בשל חממות מידגם ג' ולא מידגם ב', כפי שקבלו בפועל.

טענות המערערים המערערים טוענים כי יש להכיר בשבילי הכורכר כ"פריטים שווי ערך" הואיל ומעבר לעובדה שהמערערים עצמם השקיעו בהם (כמפורט בסעיפים 35 – 41 לסיכומיהם) – הרי ששאלה זו כלל אינה רלבאנטית, הואיל וסעיף 6 לתוספת קובע כי לצורך סיווג החממה יש לבחון מה כוללת החממה, ואין רלבאנטיות לשאלה מי השקיע בפריטים שווי הערך הנכללים בה. לטענת המערערים, המשיבה קראה לתוך לשון החוק תנאי שלא נזכר בחוק, והציגה מחסום נוסף שהמחוקק לא התכוון להציב בפני המפונים.

...

משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלות האחרות שהוצבו בפסקה 24 לעיל, ודין הערעור להידחות.

אם המשיבה בחרה בכל זאת להתחשב בשבילי הכורכר, במסגרת המדיניות המקלה האמורה – הרי שהייתה רשאית להתנות התחשבות מקילה זו בכל תנאי שמצאה לנכון, לרבות התנאי שההשקעה תבוצע על ידי מבקש הפיצוי , וזאת ללא קשר ללשון החוק והפרשנות שיש ליתן לו. עוד יוער למעלה מן הצורך, כי אם הייתי משתכנעת שבמקרה דנן המערערים אכן השקיעו בפועל בשבילי הכורכר נשוא הערעור, הרי שלמען השוויון, הייתי מניחה גם להם להיבנות מן הטעות של המשיבה בכל החלטותיה שבהן נכללו שבילי הכורכר במסגרת "פריטים שווי ערך". דא עקה, שבמקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי המערערים הם אלה שהשקיעו בשבילי הכורכר, וראיתי להעדיף לעניין זה את עמדת המשיבה, כפי שפורטה בסעיפים 26 – 28 לסיכומיה, על פני עמדת המערערים, כפי שפורטה בסעיפים 35 – 39 לסיכומיהם.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

לפנינו ערעור על פי חוק יישום תוכנית ההיתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן: "החוק") על החלטות המשיבה מיום 13.03.08 וכן מיום 23.06.08.

לענין הפריטים שסווגו על ידי המשיבה כ"רכוש קבוע" ולא כ"מבנה", לרבות שבילי הבטון והתקנת גג, טוענים המערערים, כי הקו המפריד בין "מבנה" לבין "רכוש קבוע", לצורך מתן הפצוי על פי החוק, הינו בין השקעות שבוצעו ברכוש שאינו ניתן לפירוק/ניתוק בעת הפינוי (מבנים) לבין כל רכוש אחר.

עם זאת, ניתן היה להטיל על המערערים להגיש מסמך, מאושר על ידי רואה חשבון, אשר בו, על סמך הנתונים של חברת עז-רום יבודדו ההכנסות מעסק החממות מתוך ההכנסות מעסק הירקות.

...

לאור האמור, אני קובעת, כי לגבי עסק הירקות יש להחזיר את התיק למשיבה לצורך עריכת חישוב הפיצוי לפי השווי הפיננסי, תוך היתחשבות בכך שיש לצרף רק מחצית מפעילות השותפות, ככל שהיא מתייחסת למערער, ולא לגבי הפעילות של סבן.

סוף דבר 38.

לאור כל האמור, אני קובעת, כי התיק יוחזר למשיבה לצורך עריכת חישוב הפיצוי לפי שווי פינאנסי, לגבי שני סוגי העסק, בכפוף להוראות אלה: (א) לגבי עסק הירקות – החישוב ייעשה תוך התחשבות בכך שיש לצרף לפעילות רק מחצית מפעילות השותפות ולא 100% מפעילותה כנדרש על ידי המערערים.

המערערים, תושבי הישוב המפונה בדולח שבגוש קטיף, ניהלו במשך כ-20 שנים, עד למועד הפינוי על פי חוק יישום תוכנית ההיתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק), שני עסקים – עסק חקלאות ועסק מסגריה.

בין לבין, הועבר הדיון בכל תיקי הערעורים על החלטות ועדת הזכאות על פי החוק למותב זה, והמערערים הגישו בקשה לפסילת שופט (בש"א 12463/08).

המערערים מצביעים על כך שבזמן אמת, בעת הגשת טופס התביעה, הוצהר על ידם כי מדובר ב"שירותי מסגרות לתושבי גוש קטיף ובין היתר תיקון חממות, תיקון משואים ותיקון מכונות חקלאיות".

בתוספת א' להוראות ניהול ספרים, החלה על יצרנים, דהיינו נישומים שעסקם או חלק מעסקם יצור מוצרים, מוגדר "ייצור" כך: "לרבות הפקה, הרכבה, השלמה, מיון ואריזה כשאינם פעילויות נילוות למסחר או לשירות, ולרבות ייצור מוצרים מחומר גלם של אחר". מאידך, תוספת י"א להוראות ניהול ספרים, אשר חלה על "נותני שירותים ואחרים" מגדירה "נותן שירות" בהגדרה שיורית: "(1) נישום שעסקו או חלק מעסקו מתן שירות לעסק אחר או לצרכן, ואשר לא חלה עליו תוספת אחרת מהתוספות להוראות אלה; (2) נישום אחר המנהל עסק או משלח יד, ולא חלה עליו תוספת אחרת מן התוספות להוראות אלה". נראה שלענין ניהול ספרים ודיווח לרשויות המס, עסק שהוא "יצרן" קרוב יותר לסיווג של "תעשיה" לפי החוק, מאשר לסיווג של "שירותים". 14.

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: (א) לענין המכפיל – הערעור מתקבל.

(ב) לענין השכר הנורמטיבי וייחוס שכר העבודה לעסק המסגריה – הערעור נדחה, הואיל ולא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת המשיבה בנושאים אלה.

הואיל והערעור היתקבל באופן חלקי, תשלם המשיבה למערערים, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.