פתח דבר
לפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה כללית שליד עריית פתח תקווה מיום 1.1.2018 (ערר 10/18) (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה") שעניינה שאלת סיווגה של "חצר אנגלית" לצורך תשלום ארנונה.
המערער הגיש ערעור על החלטה קודמת של הוועדה (ערר 99/15 הנ"ל) והערעור נדחה בהסכמה.
אלא שמעבר לשאלה האם החלטת הוועדה דנן בלתי סבירה באופן המצדיק להתערב בה, הרי שאם יתקבל עירעורו של המערער ואתערב בהחלטת הוועדה, התוצאה תהא כי תושב אחד יחויב בארנונה בגין החצר האנגלית שברשותו, בעוד שהתושב האחר יהיה פטור מארנונה בגין חצרו האנגלית שהרי העירעור בעיניינו נדחה.
...
סבורני כי כשם שאין להשלים עם מצב שבו בעל דין יטען טענות סותרות, כך אין להשלים עם התנהלות מהסוג האמור.
על חובתה של הרשות לנהוג בשוויון עמד בית המשפט העליון מימים ימימה:
"...רשות מינהלית אינה חפשיה לסטות ללא נימוק סביר מן העקרונות שהיא קבעה לפעולתה. הרשות חייבת לנהוג יחס שווה בשווים, שאם לא תעשה כן, תהא בזאת משום הפליה פסולה, המשמשת עילה להתערבותו של בית-משפט זה".
(בג"צ 246/71 מגרש מסודר בע"מ נ' שר האוצר פ"ד כו(1) 449 (1972))
אין צורך לומר כי הרשות נדרשת לנהוג בשוויון גם בהטלת המסים:
"...עקרון השוויון בהטלת מס – מוטמע ומובנה מאליו בכל הוראת-דין המטילה מס, ופטור ממס או הקלה במס הניתנים לראובן אך נמנעים משמעון, פוגעים בעקרון השוויון בהיטיבם עם ראובן ביחס לשמעון. הבחנה זו שבין ראובן לבין שמעון הופכת להיותה הפליה במקום שראובן ושמעון שווים או דומים בכל שאר הנתונים שלעניין חוץ מאשר בנושא הטלת המס".
(בג"צ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ , נד(1) 49, 83 (1999))
והנה, בעניין מזרחי, לאחר שהגיעה הועדה למסקנה כי החצר האנגלית אינה בגדר מרפסת, הגיעו הצדדים להסכמה במסגרת הליך הערעור שהתנהל בבית המשפט המחוזי, לפיה הערעור יידחה.
יתר על כן, ובכל הנוגע לאחר, מר מזרחי, ספק אם המערער יכול היה להסתמך על פסק הדין בערעור דנן, אם וככל שערעורו היה מתקבל, על יסוד הטענה כי חל איזה שינוי בהלכה וכי כל שנת מס עומדת בפני עצמה כפי שטען בפניי (ראו: ע"א 8150/11 חב' ש.י סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד (11.2.2015)); כפי שהוסכם במפורש על ידי המערער, הרי שבעניינו של מר מזרחי, מתקיימות "נסיבות מיוחדות". לפיכך, מה לו ולאותה הלכה חדשה?!
נוכח האמור לעיל – הערעור נדחה.
