לצד מתן רישיונות להפעלת קוי תחבורה צבוריים, נחקקו הוראות חוק לפיקוח והסדרת התנאים להפעלת תחבורה ציבורית.
בין השאר נקבעו במסגרתם החובה להפעיל שירות תקין, סדיר ורצוף (תקנה 399(א)), החובה שלא להפסיק הסעה בקוו אלא אם ניתן לכך אישור מאת הרשות ובהתאם לתנאי ההיתר (תקנה 400(א)), והחובה לעצור בתחנות שלא צוינו כתחנות מיוחדות אם ממתין אדם בתחנה, זולת אם אין מקום פנוי באוטובוס (תקנה 428(ג)).
מנהלת מחלקת פניות הציבור של משרד התחבורה משיבה כי מתוך פנייתו של התובע 5 מקרים הועברו לאכיפה מנהלית מול הנתבעת, תוך שהיא מציינת כי מדובר בחריגה "לכאורה" מתנאי הרישיון ומבהירה כי מדובר בהליך שנמשך כחצי שנה עד לדיון והחלטה של וועדת האכיפה הנתנת לערעור על החלטת הועדה.
...
לאחר שבחנתי את ראיותיו של התובע והתרשמתי מטיעוניו, אני סבורה כי לא עלה בידי התובע לשכנע כי נגרמה לו אי נעימות המצדיקה פיצוי גבוה ובוודאי שלא פיצוי בסדר הגודל שהתובע דרש ללא שטרח ולו במעט להביא הוכחות לתביעתו.
לאור כל אלה אני סבורה כי אי הנעימות הנטענת, שלא פורטה כדבעי ובוודאי שלא הוכחה כדבעי, אינה מצדיקה פיצוי בהיקפים שהתובע דרש.
לאור כל האמור, לאור דלות הראיות וכמעט היעדרן, ומשטענות התובע נדחו כמעט כולן למעט 3 מקרים שלגביהם לא ניתן היה לשלול טענתו, ולאור גישת בית המשפט בכל הנוגע לפיצוי נזק לא ממוני, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בסך של 100 ש"ח בגין כל מקרה שהתקבל ובסך הכול בסך של 300 ש"ח.
אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 300 ש"ח.
התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
