ערעור על מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה והונאה

בכל הנוגע לאמצעים הטכנולוגיים הקיימים, עידכן שב"ס כי קודם על-ידו פיילוט שנועד לבחון מניעת שימוש לרעה בטלפון על-ידי אסירים או עצורים לצורך ביצוע עבירות מירמה, הונאה והתחזות.

זכויות אלה מוסיפות לעמוד להם גם כאשר הם נשלחים למעצר עד תום ההליכים או לריצוי עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ולמעשה בעיקר במצבים אלה.

באשר לאפשרות להגביל הוועצות של כל עצור, סעיף 34(ד) לחוק זה קובע כי במקרים שבהם הפגישה עם עורך הדין מחייבת הפסקה, או דחייה של הליכי החקירה – ניתן לדחות את קיומה לשעות ספורות; סעיף 34(ה) לחוק המעצרים מאפשר דחיית פגישה עם עורך דין שלא תעלה על 24 שעות במקרה ש"הפגישה עלולה לסכל או לשבש מעצרם של חשודים נוספים באותו עניין, למנוע גילוי ראיה או תפישת דבר שהושג בקשר לאותה עבירה", וסעיף 34(ו) לחוק הנ"ל מאפשר מניעת מפגש שלא תעלה על 48 שעות, במקרה שהקצין הממונה "שוכנע שהדבר נחוץ לשם שמירה על חיי אדם או לצורך סיכול פשע", זאת לצד קביעה כי: "אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של עצור, שבקש זאת, שתנתן לו היזדמנות סבירה להפגש עם עורך דין לפני שיובא לבית המשפט בעיניין מעצרו". באשר לחשודים בעבירות בטחון, סעיף 35(א) לחוק המעצרים מונה את הנסיבות שבהן ניתן למנוע פגישה עם עורך דין, כמו גם זכות ערעור על החלטה למנוע פגישה וכללים דיוניים שונים.

...

הנה כי כן לאור כוונת המחוקק ותכלית החקיקה ולאור הקביעה כי היוועצות טלפונית הינה חלק מהזכות להיוועצות, סבורני כי הפרשנות המוצעת מתיישבת עם לשון החוק, ויש בה קיום של רצון המחוקק למנוע עבירות כאלו, לצד שמירה על הזכות להיוועצות והגבלת הפגיעה בה רק למקרים הקיצוניים המנויים בחוק.

רביעית, אני מבקש להצטרף לקביעה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז בפיסקה 75 לחוות דעתה, לפיה מהמסקנה כי שיחת הטלפון היא חלק מהזכות להיוועצות – לא נובע בהכרח כי כל אסיר זכאי לקיים שיחות טלפון בלתי מוגבלות בכל שעות היממה.

בכפוף לכל האמור לעיל – אני מצטרף לתוצאה ולהנמקה שהוצעה על ידי חברתי, השופטת ד' ברק ארז בחוות דעתה.

עוד נטען, כי נגד המשיב הוגש כתב אישום ביום 6.4.21 בעבירה של החזקת סכין או אגרופן וביום 2.5.21 הוגש נגדו כתב אישום בעבירות מירמה.

למשיב אין הרשעות קודמות, אולם ישנם ארבעה תיקים תלויים ועומדים נגדו בגין עבירות סמים, הונאה והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין, כאשר העבירות היתרחשו בין 2020-2019.

לטענת ב"כ המשיב, המבקשת מנסה לערער על החלטות קודמות של בית המשפט, לפיהן אין ראיות לכאורה לבצוע עבירה של ניסיון רצח אלא עבירה של חבלה חמורה.

בהילכת סויסה (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011)) נקבע, "הכלל הוא כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדיון וריצוי העונש. לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים (א) כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר. (ב) כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה. (ג) כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. התנאי הראשון הוא החריג העקרי אך רשאי בית המשפט להורות על שיחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון". בעניינינו המדינה חולקת על התקיימות התנאי הראשון, היינו התחלת הליך גמילה קודם למעצר המשיב.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ואולם יהיה רשאי להשתחרר בתנאים כדלקמן: המשיב יצא לקהילת "בית אביבה" בלווי שב"ס לפי הודעה מוקדמת של שירות המבחן.

...

עם זאת אני סבור כי יש להדק את תנאי המקום כך שבכל מקרה שהמשיב יביע רצון לעזוב את המקום, או בכל מקרה שימצא כי הוא אינו עומד בתנאי המקום יהא על הקהילה לדווח מידית למשטרה.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ואולם יהיה רשאי להשתחרר בתנאים כדלקמן: המשיב יצא לקהילת "בית אביבה" בליווי שב"ס לפי הודעה מוקדמת של שירות המבחן.

אני מורה לקהילת בית אביבה להודיע מידית למשטרה בכל מקרה שהמשיב יביע רצון לעזוב את המקום, או בכל מקרה שימצא כי הוא אינו עומד בתנאי המקום.

בבית המשפט העליון ע"פ 683/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערת: טובה מהלו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 25.1.2021 בת"פ 58892-09-20 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא י' מינטקביץ תשובת המשיבה מיום 4.2.2021 בשם המערערת: עו"ד מוריה ששון בשם המשיבה: עו"ד רוני זלושינסקי ][]פסק-דין

ביום 29.9.2020 הוגש כתב אישום נגד המערערת בשורה של עבירות שעיקרן זיוף, הונאה בכרטיסי חיוב, מירמה וגניבה.

כמו כן, הוגשה בקשה למעצר המערערת עד תום ההליכים.

...

כאמור, התקיימו בפני המותב שני דיונים ביום 25.9.2020 וביום 14.10.2020, ומפרוטוקול הדיונים הללו עולה כי בדיון הראשון טען בא-כוחה דאז של המערערת בעיקר לעניין מצבה הבריאותי, והחלטת המותב להיעתר לבקשה להארכת המעצר נסמכה על החלטה של מותב אחר שניתנה ימים ספורים קודם לכן.

טענת המערערת לפיה תכנית העבודה של בית המשפט קיבלה עדיפות על פני זכותה להליך הוגן, אף היא דינה להידחות שכן בית המשפט קמא הבהיר שמדובר ב"שיקול משני" וכי אילו הייתה הצדקה לפסילתו לא היה בשיקול זה כדי להכריע את הכף.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בפניי בקשה להורות על המשך מעצרם של המשיבים עד לתם ההליכים בתנאים של מעצר בית -זאת בהמשך להחלטה שניתנה ביום 19.5.2020 ((מ"י 26570-05-20).

בהתאם לחלק הכללי שבכתב האישום קשרו המשיבים קשר להונות אנשים מזדמנים ולקבל מהם במירמה את כספם, כאשר שיטת הפעולה הנה זהה: משיב 1 פונה לעוברי אורח ברחוב, ומבקש מהם הלוואה לקניית אוכל או תרופות עבור אמו החולה.

כתב האישום מתפרס על פני תקופה של למעלה משנה (בין חודש פברואר 2019-לאפריל 2020) במסגרתו ביצעו המשיבים את העבירות המיוחסות להם, כאשר בחלק מהמקרים לוו מעשי המירמה תוך כדי היתחזות- ובמקרה אחד- אף מיוחסת למשיב 2 עבירה של "דרישת נכס באיומים" זאת לאחר שצעק על המתלונן, לאחר שזה דרש כי כספו יושב אליו.

מקריאת פסק הדין שניתן באותו עניין ניתן ללמוד על שיטת פעולה דומה שתחילה עוד קודם לאירועים שבפנינו, מעבר להתרשמותו השלילית של שרות המבחן כעולה מאותו פסק דין, קובע בית המשפט את הדברים הבאים: "... אין המדובר בארוע מתוכנן אלא בניצול היזדמנות ציני ומכוער. ... ארוע זה מערער את הבטחון העצמי והבטחון האישי של הקורבן, ופגיעה זו מועצמת כאשר מדובר באדם מוגבל..." למשיב 2 עבר פלילי הכולל 16 הרשעות קודמות חלקן בעבירות דומות של איומים ודרישת נכס באיומים, כשהאחרונה שבהן משנת 2013.

...

על פיו בעת שהמשיב 1 הציע את ההלוואה תוך הבטחה שיחזיר את הכסף, הוא ידע שאין ביכולתו לעמוד בך. הוסף, כי אופן פעולת המשיבים ודרך הפעולה- ברחוב כלפי אנשים תמימים- היא שמבססת את המסוכנות ובעיקר את הצורך להיעתר לבקשה.

שילובם של נתונים אלו לצד עברם הפלילי של שני המשיבים, מבסס את המסקנה כי המדובר בעבריינים שיטתיים אשר עלולים במעשיהם להמשיך ולסכן את הציבור, ולא ניתן להפיג את מסוכנותם אלא בדרך של מעצר בית מלא.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: המשיב 1 ישהה במעצר בית מלא בכתובת דרך חברון 148 ירושלים.

ערעור הנאשמת על חומרת העונש נדחה ובתוך כך קבע בית המשפט המחוזי: "עמדתנו הנה, כי העונשים שהוטלו על המערערת משקפים כראוי את חומרת המעשים שביצעה, וזאת בשל ההשלכה האפשרית של תלונת שוא מן הסוג הנידון על עניינו של המתלונן, (בפועל אכן הביאה למעצרו של המתלונן) וכן מתוך ראיה רוחבית של ההשלכה שיכולה להיות לתלונות מסוג זה על עניינן של מתלוננות בעבירות מין, בכלל". רע"פ 1409/19 ניב אסרף נ' מדינת ישראל (‏24.2.2019), דובר בנאשמים שהורשעו במסירת ידיעה כוזבת ובקבלת דבר בתחבולה.

לאחר חקירה שניפתחה בעקבות התלונה הנ"ל נעצר ראובני, הוגש כנגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בעבירה של שוד והוא נעצר עד תום ההליכים נגדו עד שהתגלה כי מדובר בדווח כוזב.

בפסק הדין שניתן בעירעור הנאשמת כנגד הרשעתה נקבע כי אין לבטל את ההרשעה נוכח רמת הסיכון להישנות עבירת אלימות ובהיתחשב במירמה הטמונה בעבירת של ידיעה כוזבת ובפגיעה באנטרס הצבורי אם תבוטל ההרשעה העולה על הפגיעה במערערת אם תורשע בדין.

במקרים נוספים שעסקו בתלונות כוזבות של גניבת רכב, במטרה לבצע הונאות ביטוח, שלטעמי הן חמורות פחות מהעברות שביצעה הנאשמת, נוהגים בתי המשפט להשית עונשי מאסר בעבודות שירות ואף מאסרים בפועל: ראו, רע"פ 2020/22 לירן לביא נ' מדינת ישראל (‏27.3.22); רע"פ 6202/04 מסיקה נ' מדינת ישראל (28.7.04), ע"פ (ב"ש) 53035-08-21 ניסן נ' מדינת ישראל (22.12.21); עפ"ג (ב"ש) 8769-09-15 סרור נ' מדינת ישראל (16.12.15).

...

לאחר שנדרשתי למכלול השיקולים הרלוונטיים, אני סבורה כי הקלות הבלתי נסבלת לבדות סיפור ולהאשים אדם חף מפשע בביצוע עבירה כה חמורה מחייבת ענישה מרתיעה ומוחשית ולא ניתן להשלים עם עתירת ההגנה לקבוע מתחם ענישה שתחתיתו בעונש צופה פני עתיד.

לפיכך, מצאתי כי לאמץ את עתירת המאשימה, שהיא הוגנת וראויה בנסיבות העניין, ואני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ועד 12 חודשי מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נוספים.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 5 חודשים.