כך, למשל, שיתף הנתבע מס' 2 את הסירטון בעמוד ה"אינסטגראם" שלו, תוך שהוסיף בכתב את הדברים הבאים: "שי מנדל ישוטר מסריח, מאחל לך ולילדים שלך לעבור את מה שהבחור הזה עבר... מדינת מישטרה חבורת קוקסינלים עם נשק... בושה למשטרת ישראל שב2021 עדיין צריך לראות את השוטר הרע טפי עליך...". הנתבע מס' 3 הגיב כך לפירסום הסירטון בעמוד ה"פייסבוק" של "הרשת הצפונית – חדשות ותקשורת": "לירות לשוטר בראש בן זונה".
התגובות האלימות והאגרסיביות הללו מלמדות שלגולשים עבר המסר הגלום בסירטון לפיו התובע הפעיל נגד האזרח כוח בלתי סביר, ורצה "להרוג בן אדם על מסכה", כך סתם, בלא סיבה מוצדקת, כי הוא "חרא של בן אדם".
אוסיף כי יום למחרת הארוע, ביום 09.08.21, פורסמה באתר "מאקו" כתבה על הארוע, ובה נכתב כך (נספח 7 לתצהיר התובע): "לאחר שאמש הופץ סירטון בו נראה מעצר אלים של אזרח ללא מסכה שסרב להזדהות בפני שוטרים בקניון בטבריה – המישטרה שיחררה הבוקר את התעוד ממצלמת הגוף של השוטר בו נראים הצדדים מתווכחים במשך דקות ארוכות עד למאבק ביניהם". לכתבה צורפה תגובת משטרת ישראל ביחס לארוע ובה נכתב כך, בין היתר: "לצערנו, שוב אנו עדים לניסיון להכפיש את פעילות השוטרים תוך שימוש בתעוד חלקי ומגמתי שמציג רק את רגעי המעצר ולא את מה שקדם והוביל להם...".
אמנם, הנתבעת אינה אחראית על תגובות מתלהמות של אחרים, כפי שהיא טענה.
ראו, בבתי המשפט המחוזיים: ע"א (מחוזי נצ') 36021-10-16 אסולין נ' אלחדד (23.2.2017) (דחיית ערעור על פסק-דין שבו הוטלו בגין שרשרת פרסומים בפייסבוק פיצויים בסך 14,000 ₪ על אחד הנתבעים ובסך 24,000 ₪ על כל אחד מיתר הנתבעים); ע"א (מחוזי נצרת) 17683-01-16 חליוה נ' שטריט (25.4.2016) (דחיית ערעור על פסק-דין שבו נפסק בגין פירסום כתבה במקומון פיצוי בסך 25,000 ₪); ע"א (מחוזי מרכז) 3405-10-08 ברינה נ' אלברט (19.1.2009) (קבלת ערעור בו הוגדל שיעור הפצוי בגין פרסומים בשני עיתונים מקומיים לכדי 30,000 ₪).
...
טענות הנתבעת
בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף וזאת בהעדר יריבות שכן היא לא פרסמה דבר ולא נקטה בכל פעולה שהיא שיש בה להביא לפרסום הסרטון.
בשים לב לכמות האמירות הפוגעניות והמבזות שהשמיעה הנתבעת כלפי התובע בפני כל, לעובדה שהנתבעת פרסמה את הסרטון הכולל את אותן אמירות והעבירה אותו לצדדים שלישיים אשר מי מהם הפיץ את הסרטון ברשתות החברתיות, ובשים לב למספר הצפיות, התגובות והשיתופים של הסרטון, סבורני כי המקרה דנן עולה לכדי חומרה שיש בה כדי להוות לשון הרע.
לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות, תוכן והיקף הפרסום; בעובדה שהנתבעת צילמה את פניו של התובע ואת תג השם על חולצתו, וציינה את שמו המלא באופן מפורש; בעובדה שהיא העבירה את הסרטון לשני עוברי אורח שהיו במקום האירוע כאשר אחד מהם הזדהה בפניה כאיש תקשורת, מבלי שטרחה לבדוק מה אירע קודם למעצר, דבר שהביא ל"שרשור" הסרטון והפצתו ברשתות החברתיות; וכן בעדות התובע, בה נתתי אמון, בעניין עוגמת הנפש שחווה בעקבות הפרסום, שפגע בשמו; ומאידך – בהתחשב בעדותה של הנתבעת בפני, בה נתתי אמון, כי היא נלחצה מאוד מהסיטואציה, איבדה את עשתונותיה מאחר שחששה לחייו של האזרח, וסברה שיש בידה לסייע לו, להצילו מחנק ואף ממוות, ו"להוציא את הצדק לאור"; ובעובדה כי במעמד הדיון, הנתבעת לקחה אחריות על מעשיה, הביעה חרטה על הפרסום, התנצלה בפני התובע והבהירה כי לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בו (עמוד 10 שורות 28-32 לפרוטוקול), סבורני כי פיצוי בסך של 7,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.
נוכח הפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.