ערעור על ייצוג בהליך גביית עדות מוקדמת

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם בנימין טואף מיום 28.11.21 הדוחה את בקשתו של Victor Sargarovschi (להלן - המערער) לגביית עדות מוקדמת.

לא יכול להיות שעלות ייצוג משפטי הולם שצריך להערך לכל אלה בסד זמנים כה קצר יקרה בהרבה מאשר ייצוג משפטי לפי סדרי הדין הרגילים, ויתכן שההפרש גבוה אף יותר מהעלות בה יישא התובע לצורך חזרה לארץ להעיד במשפטו שלו.

לאור זאת, ונוכח האיזון הדרוש בין זכות התובע לקבל את יומו בבית הדין, זכות שלא תפגע אם יצטרך לשוב ארצה על מנת ליתן עדות במשפטו גם אם הדבר כרוך בהוצאה כספית, אל מול זכות הנבעת להליך הוגן מבלי לשאת בהוצאות עודפות בכדי להיתגונן מפני תביעת התובע בסד זמנים קצר, מצאתי כי אין לקבל את בקשת התובע.

...

עוד נציין כי לא שוכנענו כי מדובר בתביעה אשר לא ניתן להיערך במסגרתה לחקירת המערער בזמן קצר, כפי שנעשה במקרים רבים אחרים וזאת בשם לב לסכום התביעה והעילות הנתבעות.

משעה שלא שוכנענו כי נסיבות מקרה זה באות בגדר המקרה המתאים לדחיית הבקשה לגביית עדות מוקדמת , התוצאה היא כי מקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים סטייה מסדרי הדין הרגילים, כאשר קיים "חשש סביר" על פיו תסוכל יכולת שמיעת המערער במועד הרגיל.

סוף דבר דין הערעור להתקבל.

לפנינו ערעור על החלטת כבוד הרשם בנימין טואף מיום 30.11.21 (להלן: "ההחלטה") במסגרתה נדחתה בקשת המערער לשמיעת עדותו המוקדמת.

נראה כי עלות של ייצוג משפטי הולם שצריך להערך לכל אלה בסד זמנים כה קצר יקרה בהרבה מאשר ייצוג משפטי לפי סדרי הדין הרגילים, ויתכן שההפרש גבוה אף יותר מהעלות בה יישא התובע לצורך חזרה לארץ להעיד במשפטו שלו.

דיון והכרעה תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מחילה בבית הדין לעבודה את תקנה 73(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, על פיה מוסמך בית הדין להורות על גביית עדות מוקדמת "כל עוד קיים חשש סביר שלא יהיה ניתן לשמוע את העד במועד הרגיל". לאחר שבחנו את נימוקי העירעור ומסמכי התיק ונתנו דעתנו לעמדת המשיבה כפי שהובאה בהליך הזהה להליך זה, שוכנענו כי הוכח קיומו של "חשש סביר" המלמד על העידר יכולת לשמיעת עדות המערער במועד הרגיל.

...

לאחר בחינת מכלול השיקולים שוכנענו כי באיזון בין זכות המערער לגישה לערכאות לבין זכות המשיבה לנהל הגנתה כדבעי, יש לבכר את זכותו של המערער בנסיבות המקרה הנדון לאור החשש הממשי כי יתכן ולא יוכל לשוב ארצה בהעדר קבלת אישור ולחלופין דרישה להפקדת ערובה כספית גבוהה , המלמדים על חשש סביר כי לא ניתן יהיה לשמוע עדותו במועד הרגיל.

לאור כל המקובץ, אנו סבורים כי אין זה המקרה המתאים לדחיית בקשת המערער שעה שמקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים סטייה מסדרי הדין הרגילים, כאשר קיים "חשש סביר" לאי יכולת שמיעת המערער במועד הרגיל ובשם למועד בו הוגשה הבקשה למעלה מחודש ממועד עזיבת התובע.

סוף דבר דין הערעור להתקבל.

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית הדין האיזורי תל-אביב (השופט כאמל אבו קאעוד; סע"ש 42613-02-18), בגדרן נדחתה בקשת המבקשת (הנתבעת בהליך שם. להלן – המעסיקה) לאפשר לה לחקור את המשיב (התובע בהליך שם. להלן – העובד) בדרך של היועדות חזותית (להלן – ההחלטות).

בו ביום ניתנה החלטה לפיה העדות המוקדמת תגבה ביום 25.3.18 וכי על העובד להמציא למעסיקה "העתק מכתב התביעה, הבקשה לשמיעת עדות מוקדמת, תצהיר עדות ראשית מטעם התובע והחלטה זו" עד ליום 19.3.18.

בבקשה שלפני שבה המעסיקה על טענותיה כי לא היתה מיוצגת במועד מתן העדות המוקדמת; כתבי בי הדין לא הומצאו כדין במועד החקירה המוקדמת; כתב התביעה לא מגלה עילת תביעה כלפיה; עדותו של העובד מעולם לא התקבלה לתיק; אישור יציאת העובד מהארץ הוגש רק כשנה וחצי לאחר צאתו, כאשר בנתיים העובד ממשיך להגיש בקשות לזימון מתורגמן.

...

ביום 26.1.19 ניתנה החלטה לפיה "התיק יקבע להוכחות, לשמיעת עדי הנתבעת בלבד...". דיון ההוכחות נקבע ליום 13.9.20, אך בשל איחור בהתייצבות של ב"כ העובד (בשל התארכות דיון מקביל) ובשל אי התייצבות עדה מטעם המעסיקה (מטעמים רפואיים), לא נשמעו עדויות ונקבע כי "אין מנוס מקביעת דיון הוכחות נוסף". ביום 1.11.20 הגישה המעסיקה בקשה לאפשר לה לחקור את העובד בחקירה נגדית בהיוועדות חזותית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות בית הדין האזורי ובכלל החומר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בקבלת תשובת הצד שכנגד.

משכך, אף מטעם זה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור מיידית, והמעסיקה רשאית לערער על החלטות אלו במסגרת ערעור, ככל שיוגש, עם מתן פסק הדין בתיק, כאשר כל טענותיה לגופו של עניין שמורות לה. סוף דבר- דין הבקשה להידחות.

מטב פירטה כי בארבעת ההליכים יש זהות מוחלטת לפחות לגבי שתיים מהעילות - עילת פדיון החופשה והעילה הפנסיונית וכי ארבע הבקשות הוגשו על ידי עובדים זרים המיוצגים על ידי באי כוח המערערת והרקע העובדתי בהן "דומה להפליא". בנסיבות אלה, כך טענה מטב, היה על באי כוח המערערת לציין בבקשה לאישור את דבר קיומם של ההליכים המקבילים, אך הם לא עשו כן; יתר על כן, בסעיף 185 לבקשה לאישור הצהירו באי כוח המערערת שאין בפנקס בקשה אחרת המעלה שאלות מהותיות זהות או דומות (להלן - ההצהרה בסעיף 185), אך ברי כי הצהרה זו אינה אמת.

בסיכומי התשובה טענה המערערת כי אין חובה לשלוח למעסיק (להבדיל מארגון עובדים) פנייה מוקדמת לפני הגשת הבקשה לאישור, והוסיפה כי מכל מקום, בהליך דנן ניתנה למטב הודעה מוקדמת ומִשכה הקצר נבע מהצורך לגבות מהמערערת עדות מוקדמת.

אנו סבורים, באין טענה אחרת (וממילא הוכחה), כי נסיבות אלה נכפו על המערערת ובאי כוחה ואילצו אותם, בשים לב לרצונם להגיש בקשה לגביית עדות מוקדמת של המערערת, להגיש את הבקשה לאישור מוקדם מכפי שתכננו ועוד לפני תום התקופה שניתנה למטב לשליחת עמדתה.

...

המערערת טענה מנגד כי יש לדחות את בקשת הסילוק משום שהנסיבות הקיצוניות שביסוד עניין שלמה תחבורה לא חלות בעניין דנן.

סוף דבר הערעור מתקבל בעיקרו.

באי כוח המערערת יוחלפו בבאי כוח מייצגים אחרים, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 8(ג)(1) לחוק, משמצאנו כי לא מתקיימים בהם תנאי סעיף 8(א)(3) ו/או (4) לחוק.

על אף קבלת הערעור בעיקרו, לא מצאנו בנסיבות העניין לחייב את מטב בתשלום הוצאות.

אם סבר מר צין שאי-השבת הכספים מסבה לו עוגמת נפש, יכול היה להתכבד ולהגיש תביעתו קודם לכן ולהקטין את ניזקו זה. בעלי הדין לא טענו בסיכומיהם שיש לדייק את הסכומים הנתבעים ולא להסתמך על הסכום המעוגל שגם נטען על-ידיהם לאורך ניהול ההליך, שהוא 625,000 ש"ח. מן הטעמים שפורטו, דין התביעה הראשית להיתקבל במובן זה שעל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים 625,000 ש"ח, בתוספת הפרישי ריבית והצמדה כמוסבר לעיל.

אולם לשם תמיכת טענה זו בתשתית הולמת, מצופה היה שיוצגו התשלומים שעשה מר זנזורי לאורך הפרוייקט ומכלול ההיתחשבנות – על מנת לבחון את יתרת הזכות והחובה של כל חבר בקבוצת הרכישה.

היתקיימו שלושה קדמי משפט, דיון לגביית עדות מוקדמת ממר צין, דיון הוכחות ודיון להשלמת טיעון בעל-פה. הוגשו תצהירי עדות ראשית וכן סיכומים בכתב.

ניתן להגיש ערעור על פסק-הדין בתוך 60 ימים מיום המצאתו.

...

סוף דבר אשר על כן: (א) התביעה הראשית מתקבלת בחלקה, במובן זה שהנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעים 625,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה מיום 16.8.2012, והפרשי ריבית מיום 17.4.2018 – כשיעורם של הפרשים אלו בחוק פסיקת ריבית והצמדה.

(ב) התביעה שכנגד נדחית.

(ג) הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בשכר-טרחת באי-כוח התובעים בסך 100,000 ש"ח ובשכר-טרחת בא-כוח חברת נאות עירון בסך 25,000 ש"ח. (ד) כן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעים הוצאות בגין האגרה ששולמה בתביעה הראשית.