ערעור על חיוב במס שכר על דמי ארגון להסתדרות

במקביל, הוצע לצדדים הסדר דיוני אשר ייתר את המשך ההליכים בבקשות שהוגשו על ידם ויאפשר קידום ההליך בתובענה הייצוגית שהוגשה בשנת 2012, בזו הלשון: "בהיתחשב בהתמשכות ההליכים בתיק, יהיה בפתיחת חזית ערעורית חדשה כדי לסכל כל אפשרות כי ההחלטה בסוגית אישור התביעה כתביעה יצוגית תינתן בקרוב והיא עלולה להידחות לחודשים ארוכים נוספים. על פני הדברים ובטרם נשמעו טענות הצדדים, התרומה של מחיקת התאריכים בכתבי הוויתור ושל המצאת הדיווחים לרשויות המס, ככל שכך יוחלט בסופו של יום, אינה מכרעת. הדיווחים לרשויות המס אינם מבחינים בין רכיבי שכר פנסיוניים ולא פנסיוניים, אינם מתייחסים לותק העובדים (ככל שיש לו משמעות) ודורשים הבהרות בין באמצעות חוות דעת מומחה ובין בדרכים אחרות. לפיכך, משהוחלט כי התיק נקבע לסיכומים, מבלי שהעובד ביקש לערער על קביעה זו, ספק אם הדיווחים לרשות המס שיצורפו לתיק, ככל שכך יוחלט, יסייעו כשלעצמם לעובד. בנסיבות אלה, מוצע לצדדים לשקול להגיע להסדר הדיוני הבא, במסגרתו תינתנה רשות ערעור בכל אחד מהערעורים והערעורים יתקבלו כלהלן:

נוכח האמור, בהחלטה מיום 8.8.16, קבע כב' השופט פוליאק, בזו הלשון: "... בנסיבות אלה ומהנימוקים המפורטים בהחלטה הראשונה, אני דוחה בזה את בקשת רשות העירעור שהוגשה על ידי העובד בתיק 22590-07-16, בכפוף למתן תוקף של החלטה להסכמת החברה להעביר לעובד את כתבי הוויתור ללא השחרת התאריכים. למען הסר ספק, אף בקשת רשות העירעור על החיוב בהוצאות הבקשה בבית הדין האיזורי, נדחית משלא נמצא טעם להתערב בהחלטת בית הדין. הוצאות הבקשה שנדחתה בעיקרה יובאו בחשבון, בעת פסיקת ההוצאות בעירעור החברה (כמפורט להלן).

לאור חוק הגברת האכיפה של דיני עבודה, תשנ"ב – 2011 ופועלה של ההסתדרות בענף בשנים האחרונות וכן פועלם של הגופים להם נותנת החברה שירותים, יש להחיל את הוראות החריג שבסעיף 10(3) לתוספת השנייה על התביעה דנן ולא לאשר את התובענה הייצוגית שעילתן בזכויות שנקבעו בהסכם זה. הנתבעת פועלת בהתאם לחוק ומעבירה להסתדרות את דמי החברות הנגבים מהעובדים ובתלושי השכר שצורפו לתגובה ניתן לראות את הנכוי של דמי החבר.

מעבר לאמור, במסגרת סיכומיה זנחה המשיבה טענה זו. ערים אנו לעדות מנכ"ל הנתבעת לפיה הוא חבר באירגון הניקיון הכלל ארצי (ר' עמ' 18 שורה 11) אולם רק ביום 11.7.13 נחתם ההסכם הקבוצי בענף הנקיון בין ארגון חברות הנקיון בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה הכולל הסכם אכיפה ומנגנון של יישוב חילוקי דיעות באמצעות ועדה פריטטית, הוראות ההסכם הורחבו בצו ההרחבה ביום 19.2.2014 (י"פ 6759, התשע"ד, 19.2.14) אך הן אינן כוללות את הסכם האכיפה.

...

אין מניעה להגדיר את חברי הקבוצה כך שיהיו רק אלה שלא חתמו על כתב קבלה וסילוק (ר' עניין יבטח) נוכח כל האמור לעיל, כאשר לא הייתה מחלוקת ממשית כי מתקיימים שאר התנאים הנקובים בסעיף 8 לחוק ובהלכה הפסוקה, וכאשר תובענה ייצוגית הינה "כלי יעיל, נגיש וזול לשמירה על זכויותיהם של עובדים... תוך הגברת המודעות לעצם הזכאות" (ר' עניין וירון), שוכנענו כי תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת בנסיבות העניין, וכי יש לאשרה בכל הנוגע לרכיב הפנסיה.

סוף דבר – הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בכל הנוגע לעילת אי ביצוע הפרשות פנסיוניות מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון ברכיב התגמולים, מתקבלת.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בכל הנוגע לעילת הודעה על תנאי העסקה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3844/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: פקיד שומה פתח תקוה נ ג ד המשיבה: שירותי בריאות כללית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ד"ר א' סטולר מיום 8.2.15 בע"מ 9207-06-12 תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשע"ז (13.11.16) בשם המערער: עו"ד יורם הירשברג בשם המשיבה: עו"ד אלכס שפירא פסק-דין

השאלה במוקד העירעור היא האם יש לראות את דמי הטיפול המקצועי או את דמי החבר עד גובה דמי הטיפול המקצועי (להלן דמי האירגון) אותם משלמת חברה בגין עובדיה למוסדותיה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן ההסתדרות), כחלק מחישוב ה"שכר" ו"הכנסת העבודה", כמשמעם בדין, שבגינם מחויבת החברה במס ערך מוסף (להלן מס שכר) על פי חוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975 (להלן חוק מע"מ) ובמס מעסיקים על פי חוק מס מעסיקים, התשל"ה-1975 (להלן חוק מס מעסיקים).

משתי קביעות אלה – דרך הפרשנות לסעיף 2(2) לפיה אין להכליל במסגרתו תשלומי חובה אותם מנכה המעסיק ומוכרים כהוצאה לעינייני מס לעובד, והעובדה שההוצאות על דמי האירגון מותרות בנכוי – הסיק בית המשפט כי אין להכליל את התשלומים שמשלמת המשיבה בעבור עובדיה למוסדות ההסתדרות בשכר החייב במס שכר ומס מעסיקים.

...

לטענת המערער, המסקנה העולה מפסק הדין בעניין סולל בונה היא שאין לחייב את המעסיק בתשלום מס שכר ומס מעסיקים על כסף אשר לא הוא משלם לעובד, רק בשל העובדה שהוא משמש כ"צינור" להעברת הכספים אליו מצד שלישי, ויש להתייחס למהותה הכלכלית של העברת הכספים.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין סולל בונה, שבה נקבע, כי אין לראות את התשלומים אותם מעביר המעסיק לעובד בגין שירות מילואים של העובד, כחלק מהכנסת העבודה לעניין מס המעסיקים.

המסקנה העולה מעניין סולל בונה היא איפוא, וכך בפרשנות דיני המס בכלל כנודע, שיש לבחון תשלום על פי מהותו ולא על פי הדרך בה נעשה בפועל.

נוכח המסקנה כי תשלומים אלה חייבים במס שכר ובמס מעסיקים בין אם מותרים הם בניכוי לעובד ובין אם לא, מתייתר הדיון בשאלה – שבה דן בית המשפט המחוזי בפירוט – האם יש להכיר בתשלומים אלה כהוצאה המוכרת לעובד לעניין מס, ובשאלה היש להסכם הפשרה בתובענה הייצוגית השלכה לענייננו.

המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' שהם), ב-ת"צ 31733-01-10, בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש, המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המל"ל, או: המוסד) – לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה נגדו על ידי המשיבה (להלן גם: ההסתדרות).

לנוכח מימצאי הבחינה הנ"ל, אכריע, בסופו של דבר, בשאלה הממשית שנותרה להכרעה לפתחנו, והיא: גורל הבקשה לפסיקת גמול ושכ"ט, או לפסיקת הוצאות לטובת המל"ל. אקדים ואומר כי לאחר עיון במכלול החומר הרב המונח בפנינו, שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה, וההשלמות שהוגשו – הגעתי למסקנה כי דין העירעור שהגיש המל"ל להדחות, ודין הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית שהגישה ההסתדרות – להמחק בנסיבות, והכל תוך חיוב המל"ל בתשלום גמול למשיבה ושכר-טירחה לבאי-כוחה – בשיעורים שיפורטו בפיסקאות 87-84 שלהלן.

נתון זה עשוי להחליש במידה מסוימת את ההצדקה לפסוק לאירגון גמול בשיעור גבוה (ביחס לשעור שהיה נפסק בנסיבות דומות אילו הוגשה התביעה על-ידי אדם, לפי סעיף 4(א)(1) לחוק), בפרט כאשר האירגון נוהג לגבות מהמשתייכים אליו "דמי ארגון", או "דמי ייצוג". במיוחד אמורים הדברים בשעה שמדובר באירגון-עובדים-יציג, אשר לנוכח חובת הנאמנות המוגברת שהוא חב כלפי העובדים שהוא מייצג – אין, לכאורה, צורך ליתן לו תמריצים כלכליים נוספים כדי לעודדו לתבוע ולפעול להגנת העובדים (עיינו: קלמנט ורבין-מרגליות, תובענות ייצוגיות בדיני עבודה, בעמ' 390-389; יוער כי הצעתם של המחברים המלומדים לפיה ראוי שארגון העובדים יפנה, ככלל, לדרך של סיכסוך קבוצי, ולא לערוץ התובענה הייצוגית – נאמרה שם ביחס לתביעות שתכליתן אכיפת זכויות העובדים אל מול מעסיקיהם, ולא ביחס לתביעות כמו זו שלפנינו; עוד יוער כי מוסכם על הצדדים שבפנינו כי לפסק הדין בעיניין האירגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל – אין השלכה ישירה על ענייננו).

את סכום הגמול להסתדרות – יש להעמיד, לגישתי, על 25% מסכום שכר-הטירחה הנ"ל, היינו על סך של 215,625 ש"ח. זאת בהיתחשב בכך שהתובענה הוגשה על-ידי ההסתדרות, אשר בעשותה כן פעלה בהתאם למטרות שהיא אמורה לקדם ממילא ומתוקף חובת האמון שהיא חבה כלפי חבריה, המשלמים לה "דמי-ארגון". הינה כי כן, אם תישמע דעתי, נחייב את המל"ל לשלם להסתדרות סכום של 215,625 ₪ ולבאי-כוחה סכום של 776,250 ₪, בצרוף מע"מ והכל תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה. הסכום האמור יישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.

ברם, אין מדובר בתביעת השבה של מי שגבו ממנו כסף שלא כדין, אלא בתביעה של עובדים לתשלום הפרישי גמלה המגיעה להם מכוח הדין - ההפרש בין הגימלה המבוססת על משכורתם הרשומה בתלושי השכר לבין הגימלה המבוססת על תלושי השכר בתוספת ההטבות שוות הכסף.

...

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקה או לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה יצוגית" (ת"צ (מינהליים ת"א) 31733-01-10, מיום 15.07.2010.

סוף דבר, התוצאה היא שההליכים בין הצדדים בעניין התובענה הייצוגית הסתיימו, וכך או כך – אין מקום לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לעורך דין כבתובענה ייצוגית.

בד בבד, סבורני כי נוכח תרומת המשיבה לשיפור המצב במכלול, לרבות התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי, ותוך ראייה רחבה של ההליך כולו שכן מוסכם כי ראוי ששיקול זה ייעשה בידי בית משפט זה ולא בית משפט קמא – הייתי מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של ההסתדרות בסך של 75,000 ש"ח. הוחלט כאמור בחוות דעתם של השופטים: נ' הנדל ו-י' עמית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר.

הנתבע גם מדגיש כי במסגרת כתב התביעה המתוקן, התובעת לא השיגה – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית – על החיוב שהושת עליה על ידי הנתבע, ביחס לאותם ארבעת רכיבים שבהם היא חויבה בהתאם לשומת מס הכנסה; - עוד מיפרט הנתבע, כי החלק האחר והנוסף של רכיבי החיוב של התובעת לפי החלטת הנתבע, אכן היוו קביעה עצמאית של הנתבע.

בין היתר, היא ציינה כדלקמן: "בדרך כלל שכר של עובד משתנה אם הוא עשה שעות נוספות, אם הוא עשה פרמיה. שכר היסוד שלו, הבסיס הקבוע שלו לא משתנה. אלא אם כן הוא נעדר מהעבודה. אבל שכר יסוד שישתנה אם פיתאום הוא נסע פרטי או אם פיתאום הוא טס לחו"ל, שכר היסוד שלו השתנה כי הוא, משהו בחיים הפרטיים שלו היתנהל בצורה X או Y, זה משהו שלא מתאים להכניס אותו, הוא לא שייך לחוזה עבודה. המעסיק לא יכול להגיד לו, אם נסעת היום הרבה אז שכר היסוד שלך קטן." ועוד היא הסבירה, כך: "חיוב העובד צריך במקרה הזה, להיות אך ורק בנטו, שכר היסוד שלו לא יכול להשתנות, ההפרשות הסוציאליות שלו על השכר השלם שלו. ובכל הוצאה פרטית של העובד כי אם העובד נסע בכביש שש פרטי אז זה צריך להיות בנכוי מהנטו, בדיוק כמו שמנכים ממנו או החזר הלוואה או ביטוח רפואי שהמעביד שילם והעובד מחזיר." כפי שנראה להלן עת נתייחס לרכיבי החיוב עצמם, מדובר בעמדה הגיונית ונכונה.

] "יש לפרש את החריג לסעיף 2(2) לפקודה בדרך תכליתית, על פיה כל תשלום או טובת הנאה המועברים מהמעסיק לעובד כחלק מיחסי העבודה ביניהם נכנסים בגדריה של הכנסת העבודה, למעט תשלומים הבאים בגדרי החריג, אשר לו יש לתת פירוש מצמצם, בשל אותה תכלית של החוק. את התשלומים בגין דמי האירגון נותן המעסיק לעובד בשל יחסי העבודה ביניהם, והם אינם נכנסים – ואף לא נטען שנכנסים הם – בגדרי החריג, שכן אין מדובר בהחזר הוצאות מן המעסיק לעובד, ולכן יש לראותם כחלק מהגדרת הכנסת העבודה לפי הסעיף, בין אם מותרים הם בנכוי לעובד ובין אם לא.

" כב' השופט עמית הסכים עם דברים אלה וציין כי "... [ו]זכויות סוציאליות שונות נגזרות אף הן מאותו בסיס (כגון דמי פגיעה וקיצבת נכות בעבודה המשולמים על ידי הביטוח הלאומי). פרשנותו של בית משפט קמא אינה מתיישבת עם כל אלה, והיא עלולה לפגוע בזכויותיהם של העובדים. מכאן שיש לראות את דמי החבר אותם מעבירה המערערת להסתדרות, כחלק מהכנסת העבודה של העובד"[footnoteRef:72].

התובעת אף טוענת כי עמדת הנתבע תוביל למעשה לכפל חיוב[footnoteRef:73], ובחוות דעתו של אוסקר נטען כי אופן פעולתו של הנתבע מוביל להגדלת החיוב במס של עובדי התובעת, ולמעשה להגדלת החיוב במס בגין שווי השמוש ברכב.

...

" גם כאן וגם בסוגיה הנוכחית עמדת הנתבע מקובלת עלינו, והיא אף תואמת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אור-זך שצוטט דלעיל.

ביחס למחלוקת זאת, מקובלת עלינו עמדת הנתבע כי אין מקום שבית הדין יכריע בסוגיית הקנסות בטרם שהועדה תכריע בכך[footnoteRef:83].

] סוף דבר לסיכום ולאור כל האמור לעיל, תביעתה של התובעת דינה להידחות במלואה, ובכל הקשור לטענותיה של התובעת כנגד החלטת הנתבע ביחס לרכיב "הפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו" משכר עובדי התובעת.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט, כתוארו אז, דורי ספיבק ונציגות הציבור גב' שושנה סוזן סמק וגב' שרה אבן; ת"צ 50097-04-17), שבו נדחתה בקשת המערערים לאשר את תביעתם כנגד המשיבות כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן - בקשת האישור או החוק, לפי העניין).

] [2: המערערים שמו דגש על פנסיית החובה במשק מכוחם של ההסכם הקבוצי הכללי שנחתם ביום 19.11.2007 בין לישכת התאום של הארגונים הכלכליים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה ושל צו ההרחבה שלו מיום 30.12.2007 (הוחלף ביום 27.9.2011) אשר החילו פנסיית חובה על המשק (להלן, לפי העניין - הסכם פנסיית החובה, צו פנסיית חובה.

כך למשל, המעסיק יכול היה להעביר דיווח על השכר החודשי והרכבו ועל דמי הגמולים להם זכאי העובד (ממילא יש לציין בתלוש השכר את דמי הגמולים המנוכים מהעובד ולאיזה גוף מוסדי), אך את מלאכת הגשת דו"ח פיצול דמי הגמולים בין הגופים המוסדיים השונים, ככל שקיימים לגבי כל עובד, מנהל ההסדר היה מבצע.

לאור האמור, יש קושי בטענת המערערים לפיה פעולתם של מינהלי ההסדר באופן האמור מהוה הפרה של חובות האמון והזהירות אותן חב סוכן ביטוח כלפי לקוחותיו העובדים.

...

] "גם לא הוכח בפנינו שדמי הניהול ששולמו על ידי עובדים שרכשו מכשירים פנסיוניים באמצעות המשיבות היו גבוהים יותר מדמי הניהול ששולמו על ידי עובדים שלא רכשו מכשירים פנסיוניים בדרך זו. זאת, בהינתן שהמשיבות טענו בפנינו (ותמכו זאת בחוות-דעתו של מר שביט, שלא נסתרה) כי בדיוק להיפך - דמי הניהול של מוצרים פנסיוניים שנרכשו באמצעות המשיבות, לא פעם לאחר מכרזים מקצועיים שנוהלו על ידי ועדי עובדים גדולים, היו דווקא מהנמוכים ביותר בשוק. בעניין זה, מקובלת עלינו לחלוטין עמדת המשיבות, שאף אילו היו המעסיקים נוהגים כשיטתם, אין לדעת האם הגופים המוסדיים היו מפחיתים את דמי הניהול, וודאי וודאי שאין לדעת שהם היו בהכרח מפחיתים את דמי הניהול בשיעור לו טוענים המבקשים.

למעלה מהנדרש, נבהיר כי מקובלת עלינו גם עמדת המשיבות, לפיה גובה דמי הניהול אינו חזות הכל, ובהחלט ייתכן כי במקרה זה או אחר עובד שילם דמי ניהול גבוהים יותר, אך העסקה הפנסיונית מבחינתו היתה עדיפה על חברו ששילם דמי ניהול נמוכים יותר, וזאת לאחר שקלול פרמטרים רלוונטיים נוספים כמו איכות השירות (לכך ששונות בדמי הניהול אינה עילה לטענה להפרת חוקי הפיקוח על ביטוח, ראו: .

סוף דבר - ערעור המערערים נדחה.