ערעור על חיוב בדמי היוון למינהל מקרקעי ישראל

לטענת התובע, הנתבעת לא קיימה את מטרת החכירה ולא ביצעה את עבודות הבניה ואף הפרה את חיוביה הנוספים לפי חוזה החכירה: הנתבעת לא שיפצה את הקבר העתיק שנימצא בשטח הנכס ולא התקינה גדר ברזל סביבו; לא שילמה דמי חכירה מהוונים בסך 100,000 ₪ בתום שפוץ הקבר; לא שילמה במועד את דמי החכירה בסך 1,000 ₪ לשנה ( תשלום דמי החכירה עבור שמונה השנים הראשונות בוצע רק בים 9.1.2011 וגם זאת מבלי שדמי החכירה הוצמדו למדד הרלוואנטי); הנתבעת לא פעלה לפינוי פולשים מהמקרקעין; לא דאגה לשמור ולתחזק את הנכס ולא שילמה תשלומי פיתוח ומיסים החלים על המחזיק והבעלים ולא שילמה את מלוא תשלומים המיסים בקשר עם חוזה החכירה.

ד' לחוזה החכירה קובע: "בתום סיום העבודה תוך התקופה של כאמור בפסקות א' + ב' דלעיל, היא תשלם למחכיר סכום של 100,000 (מאה אלף שקל חדש) כדמי חכירה מהוונים, כמקובל במינהל מקרקעי ישראל, מייד תקבל את החזקה במוחכר" הנתבעת טענה כי דמי החכירה המהוונים שולמו על-ידה.

חרף הנטען בעירעור, לא הביאו המערערים ראיה של ממש, במסגרת החלופות הקבועות בסיפא לסעיף 80 (קרי, מיסמך, או הודאתו או פנקסו של המשיב), לסתירת האמור ביפוי הכוח.

...

בכפוף להוראות כל דין אני מורה על מחיקת הרישום של הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת בגין חוזה החכירה (הערת אזהרה מתאריך 17.1.2011, שנרשמה לפי שטר מס' 0029030001 בגוש 5822, חלקה 2 הרשומה בלשכת רישום המקרקעין ברחובות).

הנתבעת תשלם לתובע סך 308,939 ₪ כקבוע בסעיף 39 לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע את דמי החכירה השנתיים שנותרו לתשלום משנת 2013 עד למועד תום תקופת חוזה החכירה (1,000 ₪ X 17) כשהם מוצמדים למדד יוקר המחיה שהיה ידוע ביום חתימת חוזה החכירה.

השופטת ש. יעקובוביץ: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' ס. הנשיא השופטת סיגל רסלר-זכאי) בת.א. 63331-03-16, אשר ניתן ביום 22.5.2019 ובגדרו התקבלה תביעה שכנגד, שהגישה המשיבה כנגד המערערת, להשבת דמי ההוון ששילמה לממ"י מעבר לתקופת שכירות המקרקעין מעם המערערת והאחרונה חויבה בתשלום סך של 756,299 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.4.2008.

החברה היא שנתנה עיניה בקרקע וראתה בה אמצעי למימוש מיזם שהגתה - הקמת תחנת דלק, שהצריך כמובן שינוי ייעוד ותשלומים נכבדים לרשויות ולמינהל מקרקעי ישראל- בעלי הקרקע, תמורת מתן הסכמתו לבניית תחנת הדלק, לרבות דמי הוון.

...

אף אני סבורה שיש לקבל את הערעור ולבטל את חיוב המושב לשאת ב49% מדמי ההיוון, לרבות ההוצאות שנפסקו .

יהודית שבח, שופטת, סג"נ התוצאה בדעת רוב השופטות שבח ויעקובוביץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט אטדגי – הערעור מתקבל כך שחיובו של המערער לשלם למשיבה סך של 756,299 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמו גם לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 95,000 ₪ – בטל.

המשיבה תשלם למערער הוצאות ההליך בבית משפט קמא ובערעור בסך של 35,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4277-01-20 הבר נ' מינהל מקרקעי ישראל -ת"א לפני כבוד השופטת אביגיל כהן המערער אריה הבר, עו"ד בעצמו המשיב מינהל מקרקעי ישראל -ת"א ע"י ב"כ עו"ד עידו גרינבוים ועו"ד ליאת גיא פסק דין

הנתבע חויב בהוצאות בסך כולל של 25,000 ₪.

רמ"י ביקשה למחוק את העירעור על הסף שכן הוגש באיחור והדגישה, כי המועד למירוץ להגשת ערעור מתחיל ממועד של המצאת פסק הדין או לחלופין ממועד הידיעה על פסק הדין תוך הפניה לע"א 4637/16 הפאטריכיה היוונית האוטודוקסית נ' פארוק, רע"א 4577/09 רפאל חסון ואח' נ' י. ש. יגדל חברה לבנין והשקעות בע"מ. על פי מערכת נט המשפט, המערער (שהוא גם עורך דין) צפה בפסק הדין ביום 17/11/19 בשעה 09:36 ועל כן הוגש העירעור באיחור ודינו להיות מסולק על הסף.

ככל שהנתבע סבר כי הוא מחזיק בנכס מכוח חוזה תקף ו/או שילם לרמ"י דמי הוון ו/או דמי חכירה ו/או כל תשלום אחר, כי אז היה עליו להראות שאין מקום לידרוש ממנו דמי שימוש ראויים, שכן הוא משלם לרמ"י תשלום אחר בגין החזקתו בנכס.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) על פני הדברים הערעור אכן הוגש באיחור שכן לפי מערכת נט המשפט המערער צפה ביום 17/11/19 בשעה 09:36 בפסק הדין.

בשל העובדה שדין הערעור להידחות לגופו, לא מצאתי לנכון לדחות את הערעור רק בשל הטעויות הפרוצדוראליות שנפלו בהתנהלות המערער בערעור, הגם שמחדליו מהותיים ביותר.

לסיכום: א) משלא מצאתי טעות בפסק דינו של בית משפט קמא, לא טעות משפטית ולא טעות עובדתית, לרבות טעות בסדרי דין, דין הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2733/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערים: 1. אורן אלימלך 2. לימור אלימלך אדרי נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 1.1.2019 בת"א 39404-09-16 שניתן על ידי כבוד השופטת ריקי שמולביץ תאריך הישיבה: כ"ג בטבת התשפ"א (7.1.2021) בשם המערערים: עו"ד יוסף בנקל; עו"ד אלי כהן בשם המשיבה: עו"ד ד"ר טלי מרקוס ][]פסק-דין

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בעירעור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העירעור בחלקו ולחייב את המשיבה להקצות את המיגרש למערערים, וזאת בכפוף לתשלום דמי הוון בהתאם לשווי המיגרש על פי שמאות עדכנית.

כבר בראשית הדברים יובהר כי הלכה היא שבית המשפט ימנע מלהתערב בשקול דעתה של הרשות המנהלית, ובמקרה דנן המשיבה, אלא אם ההחלטה שהתקבלה נגועה בשיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות קיצונית או שהיא איננה מידתית (ראו והשוו: ע"א 5927/98 בחוס נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה חיפה, פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); עע"מ 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים תיכנון תיאום וניהול פרוייקטים בע"מ, פ"ד נט(2) 145, 165-164 (2004); עע"מ 8284/08 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פסקה 30 (13.9.2010)).

לטעמי, תרופת-האמצע אשר מגשימה באופן המיטבי ביותר את האיזון המתואר היא מתן צו אשר יורה למשיבה להקצות את המיגרש למערערים, בתמורה לתשלום דמי הוון על פי שוויה של הקרקע בהתאם לשמאות עדכנית, וזאת מכוח סמכותו הנזכרת לעיל של בית המשפט ליתן מיגוון רחב של סעדים כתרופה לחוסר תום לב. סעד זה מונע מהמערערים, שטרם שילמו את דמי ההוון, להנות מעליית מחירי הקרקעות בתקופה שחלפה מאז נערכה השומה משנת 2013, ובכך נותן ביטוי לעובדה כי עיקר האשם באי כריתתו של הסכם הפיתוח רובץ לפתחם.

...

בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא שיתכן כי אף אלמלא הטעות בשובר, הבנק לא היה מעמיד לרשות המערערים את כספי המשכנתא ביום 12.4.2015, וכפועל יוצא גם לא היה ביכולתם לשלם את דמי ההיוון במועד.

בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, המסקנה העולה מהניתוח לעיל, היא שיש לראות בשני הצדדים כמו שתרמו בהסתברות כזו או אחרת לכישלון המשא ומתן ביניהם, ולירידת ההשקעות הרבות שהשקיעו המערערים לטמיון.

סוף דבר אילו תשמע דעתי, נורה למשיבה להתקשר עם המערערים בהסכם הפיתוח ביחס למגרש בתמורה לתשלום דמי היוון על פי שוויו בהתאם לשומה עדכנית.

בסעיף 8 למסמך ההעברה נקבע כי: "אגודת מושב בית הגדי רשאית על פי דעתה הבלעדית להגיש השגה ו/או ערעור על חיוב דמי ההוון לממ"י מסיבות אשר אינן קשורות לפרויקט הסולארי לאחר מועד קבלת רישיון הייצור הקבוע. וככל שממ"י ישיב את דמי ההוון ו/או חלקם בגין השגה ו/או העירעור של מושב בית הגדי הם יהיו כולם במלואם של מושב בית הגדי". להשלמת התמונה יוער כי קיים נוסח נוסף של מיסמך ההעברה נושא תאריך 29.1.2013, מאושר אף הוא באישור עו"ד על ידי התובע [עמ' 44 - 45 לתיק המוצגים של התובע].

סעיף 3 להסכם שכר הטירחה מיום 29.1.2013 קובע כדלקמן: "בגין האמור לעיל ישולם לך שכר טירחת עו"ד בגובה של 5,000 ₪ לא כולל מע"מ שישולם בעת החתימה על הסכם זה. ועוד 20% (עשרים אחוז) לא כולל מע"מ מכל תקבול ו/או השבה בפועל של דמי ההוון ממינהל מקרקעי ישראל למושב בית הגדי. תוך 7 ימים מיום קבלת התקבול בפועל". מכאן, שמלשון ההסכם נלמד כי שכר טירחה ישולם לתובע " מכל תקבול ו/או השבה בפועל". בעניינינו, לא הוכחו תקבול או השבה בפועל, ודי בכך כדי לקבוע כי לא קמה לתובע זכות לקבלת תשלום.

...

סוף דבר מכל האמור, התובע לא הוכיח תביעתו ודינה להידחות.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 65,000 ₪.