ערעור על חומרת עונש בהריגה והפקרה

המערער קובל על חומרת העונש.

עוד נטען, כי מצבו הנפשי של המערער קשה, כי הוא סובל ממחשבות אובדניות וכי העונש חמור יתר על המידה, כאשר מדובר בהרשעה בשל הריגה שמקורה בנהיגה בכלי רכב.

מיותר לומר, כי העבירות שביצע המערער חמורות הן. נדגיש במיוחד את עבירות ההריגה וההפקרה אחרי פגיעה.

...

בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשתו של שירות המבחן וגזר את דינו של המערער.

מיד לאחר מתן גזר הדין ביום 20.5.08 נעתר בית משפט קמא לבקשת הסנגור וקבע כי ביצועו של גזר הדין יעוכב עד הכרעה בערעור, אם יוגש.

דעתנו היא כי דינו של הערעור להידחות לעת הזו וכי אין מקום להפנות את המערער לפני הכרעה על מנת שיעבור הליך טיפולי.

על רקע דברים אלו, צדק בית המשפט המחוזי משלא נעתר לבקשתו של שירות המבחן להשים את המערער בהליך טיפולי טרם גזירת הדין.

סיכומו של דבר שדין הערעור להידחות וכך אנו מחליטים.

בע"פ 6461/11 מערער יאסין על חומרת העונש שנגזר עליו, ואילו בע"פ 2674/13 מערערת המדינה על קולת העונש שנגזר על הוואש.

ביום 5.4.2011, בטרם שמיעת הראיות בתיק, הודה יאסין בעובדות כתב האישום והורשע שלא במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו לו. ביום 19.6.2011 דן בית המשפט המחוזי את יאסין לעונש של 10 שנות מאסר בפועל בנכוי ימי מעצרו, שנתיים מאסר על תנאי כי לא יעבור במשך 3 שנים עבירות הריגה, הפקרה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, 12 חודשי מאסר על תנאי כי לא יעבור במשך 3 שנים עבירות של נהיגה בפסילה וללא רישיון נהיגה.

...

סיכומו של עניין, בהתחשב בערך החברתי הנפגע ובמידת הפגיעה בו, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירות ומידת אשמו של הוואש, וכן לאחר שלקחתי בחשבון את מדיניות הענישה הנוהגת, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בענייננו נע בין 3 ל-7 שנות מאסר בפועל.

עוד יש לתת את הדעת לכך שמדובר באחד המקרים הראשונים שבהם מורשע בהריגה מי שהשתתף במרוץ מכוניות, אך לא התנגש בפועל ברכב הנפגע.

סוף דבר: הערעור בע"פ 6461/11 נדחה.

על כך נסבים שני הערעורים שבפנינו: בע"פ 3164/10 מערער סימון-הנהג על חומרת העונש, ובע"פ 2247/10 מערער ימיני-הנוסע על הרשעתו בעבירה של הפקרה, ולחלופין על חומרת העונש.

עוד לצד החומרה בהתנהגותו של סימון יש לראות את נסיונו לטיפול את האשמה על ימיני, מעשה חמור כשלעצמו, שסיבך את ההליך המשפטי וגרם להתארכות הדיון ולשברון לב נוסף למלי יזדי ולמשפחתה של מיטל ז"ל. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער 12 שנות מאסר בגין הריגתה של מיטל ז"ל, 3 שנות מאסר בגין גרימת החבלה החמורה למלי (שתיים מהן לריצוי במצטבר), ו-7 שנות מאסר בגין עבירת ההפקרה לאחר פגיעה (6 מהן לריצוי במצטבר), ובסה"כ 20 שנות מאסר בפועל, ופסילת רישיון נהיגה לצמיתות.

...

על רקע רף הענישה המקובל בעבירות של הריגה ושל הריגה והפקרה בתאונת דרכים, איני רואה מנוס מהמסקנה כי בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות.

אשר על כן, לו תישמע דעתי, יש לקבל את הערעור, ולהשית על סימון 10 שנות מאסר בפועל בגין הריגתה של מיטל ז"ל ובגין גרימת חבלה חמורה למלי.

סוף דבר אציע לחברי לקבל חלקית את הערעורים, כך שחלף הרשעתו של ימיני כמבצע בצוותא נרשיע אותו בסיוע להפקרה, ובהתאם לכך נפחית את עונשו לשנתיים וחצי מאסר בפועל.

על החומרה הרבה שמייחס המחוקק למעשים מעין אלה ניתן ללמוד אף מכך שלצד עבירת ההפקרה, כאשר מדובר בתאונה בה קופחו חיי אדם, קבע המחוקק עונש של 14 שנות מאסר.

ארוע דומה נוסף מצוי בע"פ 4498/14 גרידיש נ' מ"י (13.5.15), שם הורשע המערער בעבירות הריגה ונהיגה בשיכרות ונדון ל-8 שנות מאסר בפועל לאחר שנהג במשאית תחת השפעת אלכוהול וסמים, פגע ברכב אחר וגרם לתאונה בה נהרגו שניים ונפצעו שניים נוספים.

בית המשפט העליון אמנם קיבל את העירעור והפחית מעונשו של המערער, תוך שציין כי את ההחמרה בענישה יש לבצע באופן הדרגתי, אך די בעונש שהושת לבסוף, 3 שנות מאסר בפועל, בגין ההפקרה לבדה, כדי להעיד על רף החומרה הנעוץ במרכיב זה במעשיו של הנאשם שלפני ועל הצורך לשקף זאת בקביעת המיתחם.

...

ב"כ המאשימה טען כי המסקנה העולה מכך היא כי מדובר בנאשם שמונע ממוטיבציה חיצונית בלבד ומרצון לשפר את מצבו המשפטי.

העונש הראוי בגדר המתחם באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, המשמשות לקביעת מיקום העונש ההולם בגדר המתחם, הרי שאין מנוס מלהזכיר לחומרה את עברו הפלילי והתעבורתי של הנאשם.

המסקנה המתחייבת מהתמונה שהוצגה עד כה הנה כי ראוי היה לשקול להשית על הנאשם עונש המצוי בחלק העליון של מתחם העונש ההולם.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 10 שנים, מיום המעצר - 12.5.20.

 בע"פ 2356/17 רגבי נ' מדינת ישראל נאמר בהקשר זה כי: "... לאור הרפורמה בעבירות ההמתה, המדינה הסכימה להמיר את עבירת ההריגה, שהעונש בצידה הוא 20 שנה, לעבירה של המתה בקלות דעת שהעונש בצידה הוא 12 שנה. יכול הטוען לטעון כי מאחר שהעונש המכסימלי בגין המעשה הופחת על ידי המחוקק באופן כה משמעותי, יש להפחית מיניה וביה מהעונש שהוטל על המערערים על פי הדין הישן. ולא היא. המעשה ונסיבותיו אינם מושפעים מכותרת העבירה, וכאשר בית המשפט המחוזי השית על המערערים עונש מאסר של עשר שנים, הוא ראה נגד עיניו יסוד נפשי של קלות דעת...מי שמבצע הצתה נוטל על עצמו סיכון גם אם יש להניח שהוא עושה זאת "בהנחה ובתקווה שהסיכון לא יתממש. משמעות היתנהגות כזאת, מלמדת על מצב נפשי של קלות דעת בנוגע להתרחשות". בע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל הנאשם הורשע בעבירות של הריגה, חבלה חמורה, נהיגה בשיכרות ונהיגה בקלות ראש.

לאחר ששקלתי את חומרת העבירות, נסיבות ביצועןּ כמפורט לעיל, העובדה שנסיבות ההפקרה מצויות ברף הנמוך של חומרת העבירה, רשלנותו התורמת של המנוח, הערכים החברתיים עליהם יש להגן, מידת הפגיעה בהם, והפסיקה הנהוגה, אני סבור כי מיתחם העונש ההולם ביחס לעבירות אותן ביצע הנאשם צריך לכלול רכיב של מאסר בפועל שלא יפחת מ- 4 שנים ולא יעלה על 8 שנים, ופסילת רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת מ-10 שנים ולא תעלה על 20 שנה, פיצוי משמעותי לנפגעי העבירה בצרוף עונשים נלווים.

...

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא  שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של הפקרה לאחר הפגיעה ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים והתנאי הוא  שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של גרימת מוות ברשלנות או עבירה של נהיגה בזמן פסילה ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם פיצוי כספי לבני משפחת המנוח בסך של 40,000 ₪ על פי החלוקה הבאה: 10,000 ₪ לכל אחד מילדי המנוח.