ערעור על זכויות עובד של מבקש מקלט בעיריית אשדוד

מונחת בפנינו תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע כי התובע הוא מציל דור ב' קבוע בעריית אשדוד (להלן: "הערייה"), החל מחודש נובמבר 2012, ולכל המאוחר החל מיום 1.8.2016; ובהתאם להורות לעירייה לשלם את תנאי שכרו של התובע כמציל קבוע דור ב' לפי ההסכמים הקבוציים החל ממועד ההכרה בו כמציל קבוע דור ב', ולשלם לו את מלוא הפרישי השכר ותוספות השכר הנובעים מההעסקה בתקופה בה לא הוכר מעמדו כדין; לאסור על הערייה להתנהל כלפי התובע בצורה מאיימת וטורדנית ולהורות לנתבעת להמנע מכל היתנכלות ו/או הפלייה כלפי התובע ולהעסיקו בהתאם למעמדו כ"מציל דור ב' קבוע".

בעונות הרחצה 2008 ו-2009 עבר התובע כעובד קבלן אחר – חברת פרח השקד בע"מ. לאחר בחירתו של מר סויסה כמציל ים בערייה, שובץ מר סויסה הן כמציל והן בתפקידים נוספים (מחלקת בטחון מקלטים, מחלקת שיטור משולב, מחלקת פקוח ערוני).

בסעיף 29 להחלטה נקבע: "בשלב זה לא התרשמנו, אף לא לכאורה, כי מעמדו של המבקש הנו כמציל קבוע (דור ב'), והמסגרת הנכונה לידון בטענות המבקש בהרחבה היא במסגרת התביעה העיקרית שהוגשה". המבקש הגיש בר"ע על החלטה זו (בר"ע 29734-05-18), בקשת רשות העירעור נדחתה כמפורט בהחלטת כב' השופט רועי פוליאק מיום 22.5.18.

23.2 לאורך כל התצהיר ובחקירה הנגדית, טען התובע כי לא פנה אל הערייה לקבלת קביעות, על אף שלטענתו היה זכאי לקבל קביעות כמציל במעמד דור ב' קבוע החל מחודש 11/2012 ואילך, וזאת מאחר ופחד שיפגעו בו ויתנכלו לו, אלא שהתנהלות התובע בפועל מגלה כי הוא ידע לעמוד על שלו כשרצה, ידע להביע את מורת רוחו כשדברים מסויימים לא ניראו לו, וידע לדאוג לאינטרסים שלו, היתנהלות הסותרת את הטענה כי פחד לפנות ולעמוד על זכויותיו.

עוד טען התובע כי גם הוכיח כי מר רימון כלל לא עבר מיכרז לתפקיד מציל ים. על רקע כל נתוניו של התובע ואלו שהוכחו במסגרת ההליך, על הערייה היה להעניק לתובע באותו מועד את המעמד של מציל דור ב' קבוע, שכן כבר במועד זה עמד בתנאים הנדרשים לקבלת מעמד זה, אלא שהעירייה לא פעלה לעשות כן. מנגד, טענה הערייה, כי העובדים רועי ברקוביץ' ואסף רימון התקבלו לעירייה כמצילי דור ב', במעמד קבוע, לאחר קיומה של ועדה פריטטית בעיניינם, אשר קבעה כי הם יהיו זכאים להיות מצילי דור ב' במעמד קבוע, החל מסוף עונת הרחצה 2016.

...

ברם, בענייננו, הרים התובע נטל זה המוטל עליו, הן באמצעות הראיה שהגיש – הקלטת השיחה ותמלול השיחה מיום 22.8.18, והן רצף האירועים על ציר הזמן, והעדויות שנפרשו בפנינו, מובילים למסקנה הנ"ל. כללו של דבר: מהעדויות ומכלול הנתונים שהובאו בפנינו, השתכנענו כי הרקע לתלונות כנגד התובע, והרקע לאי הכרה בתובע כמציל דור ב' קבוע, נעשו בשל מניעים זרים, לאחר שהתובע "העז" שלא להצטרף או להשתייך למחנה "הנכון". סיכום ביניים לא ניתן להמעיט מהחומרה שיש לייחס לדרך הפעולה שאימצה הנתבעת בהליך זה. דרך פעולה שבחרה להתכחש לעובדות ולהעלות טענות סרק.

לטעמנו, התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית, והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי הפיקוח הרגולטוריים, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של מנכ"ל העירייה, ותפקידו של המנכ"ל ברשות ציבורית איננה לבחור כמצילי דור ב' קבועים מועמדים בהתאם למחנות וקשרים אישיים, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולפעול בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, ולא בשל העדפה אישית של מנכ"ל העירייה.

אחרית דבר לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2012.

בית הדין האיזורי הוסיף וציין בפסק הדין, כך: "מאליו יובן, כי אין מקום שהתובע יפרע פעמיים בגין אותן זכויות ובגין אותה תקופה, הן מקופת הפרוק/המוסד לביטוח לאומי והן משופרסל, כך שהסכום המצטבר לגבי כל רכיב בנפרד יעלה על הסכום שנתבע בגין כל רכיב ורכיב בכתב התביעה. במילים אחרות, אין מקום כי התובע יתעשר שלא כדין על חשבון שופרסל. משכך, תוך 3 ימי עבודה מיום קבלת הכספים מקופת הפרוק/המוסד לביטוח לאומי שיתקבלו אצל התובע או בא כוחו (ככל שיתקבלו), יודיע האחרון לב"כ שופרסל על קבלתם". המערערת הגישה ערעור על פסק הדין.

הכלל חל אף בבתי הדין לעבודה הן בהליכים קבוציים (ראו: עס"ק (ארצי) 1015/01 פויכטונגר תעשיות אשדוד (1994) בע"מ – ההסתדרות הכללית החדשה, פד"ע לז 193, 198 – 199 (2001)) והן בתביעות פרט (ע"ע (ארצי) 151/05 טולדנו – עריית נצרת עילית.

טענותיה העקרוניות לעניין תחולת החוק להגברת האכיפה ואופן יישומו, יכול שתתלבנה בהליכים הנוספים המתנהלים בינה או בין מזמיני שירות אחרים לבין עובדים של החברה שבפרוק או של קבלני שירות נוספים אשר על העסקתם חל החוק להגברת האכיפה.

אין כל הצדקה לחייב את המשיב, מבקש מקלט, לממן היתדיינות משפטית בסוגיה ששוב אינה משליכה על זכויותיו "כאשר הסיכסוך שבנידון 'נפתר מעצמו או בהחלטה'" (עניין טולדנו), ומן הראוי שלהליך ערעורי בסוגיה עקרונית (כנטען על ידי המערערת) יתייצב בעל דין שלהכרעה בהליך השלכה ישירה על זכויותיו ולא "משיב צבורי" שנקלע בעל כורחו להליך.

...

סוף דבר – הערעור התייתר ומשום כך הוא נמחק בזה.

נטל ההוכחה מוטל לפתחם של התובעים ואלו אף לא טענו וודאי לא הוכיחו, כי פנו לעירייה בבקשה לעיין בדו"חות ונענו בשלילה.

לא זו אף זו, גב' גבריאלי המשמשת כאחראית על השטחים הציבוריים בערייה, העידה כי אין מדובר במפגע אלא במתקני המקלט הפרטי המשמש את דיירים הבניינים הסמוכים שמפתחותיו כלל אינם מצויים בידי הערייה וכי המקלט על מתקניו ניבנה בהתאם לדרישות הדין ולראיה, קיבל את ההיתר הנידרש.

כפי שציין השמאי בחוות הדעת: "בתאריך 29/4/1970 יזמה הנתבעת עירית אשדוד תב"ע 433/ד ש... הוסיפה שימוש צבורי שע"י שינוי שטח מיועד צבורי פתוח לטובת שטח מסחרי בסביבה הגובלת ובכך הגדילה צפיפות חניה במובלעת הבינוי שעפ"י 433/ד בקירבת חלקה 233 ללא מתן מענה לחניה (הדגשה במקור) בכך דוחקת את הבאים בשערי מבני הציבור להחנות את רכבם בשטחים הפרטיים הסמוכים... בתאריך 8/2/1972 ביקשה עירית אשדוד שע"י הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לאשר תוכנית בנין עיר ד/433/' מפקיעה מחלקה 233 לטובת דרך + הרחבת שטח חניה על חשבון חלקה 233 (במיקום המפגע). התכנית אושרה בתאריך 19/1/1986". עוד ציין השמאי: "הנתבעת יכלה לבצע את תב"ע 433/ד/ במסגרת תכנית 433/ד הקודמת לה בשנתיים אך לא ביצעה זאת משום יצירת זיקה תכנונית בין ניצול הסיבה למבני ציבור בתכנית לנושא הפקעת דרך וחניה. דבר המצריך מתן פיצויים לבעלי החלקות. על כן פיצלה את הצורך ל-2 תוכניות. ברם, לנוכח סמיכות הזמנים בין אישור תוכנית ניצול הסביבה ל-הפקעה מובן כי קיימת יד אחת העושה לניצול שטח פרטי לטובת חניה ציבורית ללא תשלום. ובמקרה זה גם ללא הפקעה ורישום למרות שמחויבת לכך על פי הוראות התוכנית". על מנת לפשט את הדברים – על פי התיזה אשר הוצעה על ידי השמאי בחוות הדעת, הערייה עושה שימוש בחלקה 233 (בה מצוי הצנור), שהנה בבעלות פרטית, לצרכי חניה של באי המרכז המסחרי שניבנה בסמוך בחלקה 121.

זכות ערעור כחוק.

...

עוד אישר השמאי כי המסקנה כי המטרה של הגדלת השטח לטובת החניה בחלקה היא לאפשר שימוש ציבורי במתחם פרטי ללא ביצוע רישום מתאים, היא פרשנותו שלו (עמ' 11 ש' 30).

בנסיבות אלו, אין אלא לקבוע כי אף הטענה כי העירייה היא זו שטיפלה בהסרת הצינור ולכן נושאת באחריות לנזקים שנגרמו, דינה להידחות.

במקרה דומה לענייננו קבע בית המשפט בת"א 12382/05 גרסטן נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו) כדלקמן: "אני סבורה שאין להשית אחריות על הנתבעת 1 שאינה הבעלים ו/או המחזיקה במקרקעין שם אירעה התאונה. העובדה שהציבור הרחב משתמש במגרש החניה לא מעבירה את נטל האחריות והתחזוקה לעיריית חיפה, שעה שמדובר ברכוש פרטי. הדבר דומה לפגיעה בשל רשלנות במרכז מסחרי סגור בו החובה לתחזוקה ראויה של המקום מוטלת על הבעלים ואין כל חובת זהירות לעירייה שלטחים פרטיים אלה. העובדה שמדובר במגרש חניה פתוח ולא במרכז סגור, לא מעלה ולא מורידה לעניין זה". אף בת"א 64692-12-16 פלונית נ' פניני (פורסם במאגרים), שם דובר בנזקי גוף בחניון אולם אירועים שבבעלות פרטית, נקבע כי אין לייחס אחריות לרשות המקומית : "מדובר בשטח פרטי ולא בשטח ציבורי. הנתבעת 2 אינה הבעלים ואינה המחזיקה של המקרקעין ... ... ... לא נטען ווודאי שלא הוכח, שמאן דהוא הפנה את תשומת ליבה של הנתבעת 2 , הרשות המקומית, לקיומו של מפגע בשטח הפרטי ... בהיעדר הודעה כזו וכאשר מדובר בשטח פרטי, לא אוכל לקבוע שהנתבעת 2 אחראית לקיומו של המפגע אף אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי מפגע כזה הוא שגרם לנפילתה". לאור האמור, דין התביעה להידחות – וכך אני מורה.

בשים לב להסכם החכירה, התוכנית המפורטת, ייעודה, סמכויות עריית אשדוד על פי המפורט בתוכנית ותכלית המבנים העתידים להיבנות על פיה לרבות היתרי הבנייה השונים, שהוגשו המלמדים על תכלית לה נועד המבנים בהיתרים, מלמדים כי המבקשת היא בעלת זכויות במקרקעין, פעולותיה במסגרת התכנית המפורטת לקביעת זכויות והנחיות בנייה וקביעת תנאים למתן היתרי בנייה הן בגדר סמכותה.

ברע"פ 246/18 פאטמה אבו רקייק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רמלה, שאוזכר לעיל שם נקבע: כזכור, זכותו של אדם להיתנגד לצוו הריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין (רע"פ 6829/09 טחאן נ' יושב-ראש הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים [פורסם בנבו] (06.09.2009); ורע"פ 8877/09 אלנברי נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה מרחב רמלה [פורסם בנבו] (05.11.2009)).

נטען כי בית הכנסת נימסר בזמנו למתפללים ע"י המועצה על מנת שימש כמקלט דו שימושי, כמו מקלטים צבוריים רבים אחרים בתחום המועצה, והדבר נעשה, למיטב ידיעת המשיבים, דוקא כדי שהמקלט יהיה מתוחזק באופן נאות ויהיה זמין לשימוש וכן בשל חוסר במבני ציבור בתחומי המועצה.

רע"פ 2118/22 ‏הכנסת אורחים ע"ר נ' מדינת ישראל (השופט י' אלרון) רקע: בקשה למתן רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדריו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בימ"ש שלום בשש בקשות למתן צוי הריסה ללא הליך פלילי לפי סעיף 239(א) לחוק התיכנון והבניה.

...

חובתה של המבקש על פי הסכם החכירה והתכנית המפורטת, להמשיך לקדם את הסדרת מתחם חרגול , לדאוג לפינוי והריסת מבנים אחרים שנבנו במתחם ללא היתר, לאפשר בניית מבני ציבור חליפיים על פי דין לטובת הציבור החרדי, וכנגזרת מכך ולאור כל האמור לעיל, זכאית להגיש את הבקשה לצו ההריסה, במקרה דנן.

העתירה של ב"כ המשיבים להותיר את המבנה בנימוק, שאינו מפריע לקידום תוכנית הבנייה או שניתן לשנות את התוכנית, נדחית.

לאור כל האמור לעיל התגבשו התנאים למתן צו לפי סעיף 239 לחוק,ולפיכך נענה בית המשפט לבקשת המבקשת למתן צו הריסה כנגד המבנה בשטח של כ- 220 מ"ר, וכן הסככה בשטח של כ 12 מ"ר המצויים במקרקעין הידועים כחלקה 87 בגוש 2023 , במתחם "חרגול" ברח' רבי מאיר בעל הנס (רובע ז') באשדוד.

רקע עובדתי המערער, מבקש מקלט מאריתריאה, הועסק כמנקה רחובות בעריית אשדוד מיום 30.10.2016 ועד לחודש יוני 2017.

המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה וכנגד עריית אשדוד לתשלום זכויות שונות בקשר לעבודתו ולסיום עבודתו.

נציין, כי בעירעור על פסק הדין האמור (ע"ע 6091-11-20) אשר נדון יחד עם ארבעה ערעורים נוספים של עובדי חברת הבת של המשיבה קפלן את לוי בע"מ [ע"ע (ארצי) 20880-07-20 Tesfaselase Desale Zerezgi  - קפלן את לוי בע"מ (20.6.2022) (להלן – העירעור המאוחד או עניין זרזגי) היתקבל ערעור החברה ונדחתה טענת העובד כי הישתכר סך של 30 ₪ נטו לשעה.

לקראת הדיון שנערך בתיק זה התבקש המערער להגיש טבלה של שכרו במשך כל תקופת העסקתו, על פי הפורמט של הטבלה שנערכה בעיניין זרזגי, במסגרתו כאמור נדונו במאוחד חמישה ערעורים בעיניינם של עובדי המשיבה ו/או עובדי חברת הבת קפלן את לוי, אשר העלו טענות דומות בעיניין פיקטיביות תלושי השכר שהונפקו עבורם, לפיהן שכרם השעתי המוסכם היה 30 שקלים לשעה נטו.

...

כללו של דבר: בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, לנוכח העובדה שרק לגבי חודשיים מתוך כל תקופת העבודה הוכיח המערער את התחשיב הנטען על ידו (ככל שלא מתחשבים בקיזוז שעות הפסקה); לנוכח העובדה שלא ברור אם התחשיב נערך על בסיס נתון נכון בנוגע לשעות העבודה החודשיות, שכן לא הובא בחשבון קיזוז שעות ההפסקה; לנוכח העובדה כי בתלושי השכר למעט בתלושי השכר נובמבר 2016 ודצמבר 2016 אין רכיבים בלתי מוסברים כגון הלוואה (ולא נעלם מאיתנו כי גב' ברייטמן לא ידעה להסביר את רכיב ההלוואה); ולנוכח העובדה שיש להביא בחשבון שהמערער מסר בתצהירו גרסה מעורפלת ולא מפורטת, באופן שהקשה על המשיבה להתמודד עם הטענה, והמחלוקת לא חודדה והובהרה במהלך ההתדיינות עובר לדיון ההוכחות – אנו קובעים כי במקרה הנדון עמדה המשיבה בנטל השכנוע כי לא סוכם עם המערער כי שכרו יעמוד על 30 ₪ נטו לשעה.

כפועל יוצא מכך, דין הערעור המבוסס על טענה זו להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה.