ערעור על השעיית עורך דין עד להכרעת דין בפלילים

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם) מיום 15.7.2018 בעמל"ע 51446-07-17, אשר קיבל בחלקו ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו ועל פסק דינו המשלים של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין מיום 16.7.2017 ומיום 25.2.2018, בהתאמה, בבד"א 54/17, אשר דחו את עירעורו של המבקש על החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין מיום 14.5.2017 בבד"מ 08/17.

עם זאת, נקבע כי בהתאם ללשון סעיף 78(ג) לחוק, ההשעיה הזמנית מעיסוק במקצוע של עורך דין היא "עד להכרעת דינו בבית המשפט", ועל כן השעייתו של המבקש לתקופה של 18 חודשים אינה מקובלת או מעוגנת בחוק.

אי לכך, נקבע כי יש לשנות את החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי באופן שההשעיה הזמנית תהא עד למתן הכרעת דין בתיק הפלילי התלוי ועומד בעיניינו של המבקש בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 50883-12-16).

...

אציין לבסוף כי בפסיקה נקבעו מבחני עזר שונים לקביעת קיומו של קלון, בעיקר בנוגע לנושאי משרה ציבורית, כגון: האם העבירה בוצעה במהלך או במסגרת מילוי התפקיד; בכירות משרתו של המורשע; מהות תפקידיו; ההבחנה בין עובד ציבור לבין נבחר ציבור; וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה.

נוכח כל האמור לעיל, אין ספק כי המעשים המיוחסים למבקש בענייננו עולים כדי קלון, בוודאי כאשר הם מבוצעים על ידי עורך דין.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 46/17, במסגרתו נדחה ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז תל-אביב (להלן: "בית הדין המחוזי") מיום 23.4.17 בתיק בד"מ 67/16, על פיה הושעה המערער באופן זמני מעיסוק במקצוע עריכת הדין עד להכרעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו בבית משפט השלום בראשון לציון בת"פ 17269-04-16.

בית הדין הארצי ציין כי השיקולים שיש לשקול בעיניין זה הם חזקת חפותו של המערער אשר טרם הוכרע דינו; מידת הפגיעה בפרנסת המערער; מסוכנות המערער והפגיעה האפשרית בלקוחותיו; עברו המשמעתי; ותדמית המיקצוע בעיני הציבור והבטחון שיש לציבור בעורכי דין.

...

בית הדין הארצי ציין כי הגם שבית הדין המחוזי לא פירט בהחלטתו את שיקוליו להשעיה מלאה של המערער, בית הדין הארצי סבר שבנסיבות העניין אין מנוס מהשעייתו המלאה של המערער.

עוד נטען כי העבירה המיוחסת למערער מצביעה על חוסר כבוד לחוק ולמוסר, במיוחד נוכח עיסוקו כעו"ד פלילי ומחייבת את השעייתו מעיסוק במקצוע עריכת הדין עד להכרעה בהליך הפלילי, לשם הגנה על ציבור הלקוחות הפוטנציאליים והצורך לשמר את האמון שהציבור נותן בעורך הדין ואת האמון שבית המשפט אמור לתת בו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין המחוזי ובפסק דינו של בית הדין הארצי באתי למסקנה כי בתי הדין פעלו בהתאם להנחיית בית המשפט העליון בבר"ש 3087/14 וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז ת"א נ' עו"ד אילת אפיק חכמון (30.6.14), בכל הקשור לשאלה כיצד יבחן בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין את משמעותו של כתב אישום שהוגש כנגד עו"ד, לשם הכרעה באשר להשעייתו הזמנית לפי סעיף 78(ג) לחוק.

לאור כל האמור, הערעור מתקבל באופן חלקי, באופן שהשעיתו הזמנית של המערער תחול על מתן שירותי ייצוג לקוחות בבתי המשפט ובבתי הדין (לרבות בית המשפט למשפחה, בתי הדין לעבודה, בתי דין צבאיים).

בית הדין הארצי קבע, כי המערער יהיה נתון בהשעיה זמנית, מכוח סעיף 78(ג) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א–1961 (להלן – חוק לישכת עורכי הדין), עד מתן הכרעת דין בתיק פלילי התלוי ועומד בעיניינו בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 50883-12-16, להלן – ההליך הפלילי).

בשים לב לטיב הראיות והעבירות עליהן עמדתי, למורכבות ההליך הפלילי בעיניינו של המערער (וכפועל יוצא מכך, פרק הזמן שהוא צפוי לארוך), לעונש הצפוי למערער בהליך משמעתי אפשרי אם יורשע בדינו, ולכך שבהליכי המעצר התקבלה טענת המערער כי פעל במסגרת של "מחאה ציבורית אותנטית" (פסקה 13 להחלטה בעמ"ת 54472-02-17 הנ"ל), מקבילית הכוחות המתקבלת מובילה למסקנה, כי יש להשיב על כנה את הכרעתו של בית הדין המחוזי, ולהעמיד את תקופת השעייתו הזמנית של המערער על 18 חודשים.

...

קביעה זו נומקה בכך, שהגבלת ההשעיה הזמנית על ידי בית הדין המחוזי, "אינה מקובלת ו/או מעוגנת בחוק". אין בידי לקבל דברים אלה.

בשים לב לטיב הראיות והעבירות עליהן עמדתי, למורכבות ההליך הפלילי בעניינו של המערער (וכפועל יוצא מכך, פרק הזמן שהוא צפוי לארוך), לעונש הצפוי למערער בהליך משמעתי אפשרי אם יורשע בדינו, ולכך שבהליכי המעצר התקבלה טענת המערער כי פעל במסגרת של "מחאה ציבורית אותנטית" (פסקה 13 להחלטה בעמ"ת 54472-02-17 הנ"ל), מקבילית הכוחות המתקבלת מובילה למסקנה, כי יש להשיב על כנה את הכרעתו של בית הדין המחוזי, ולהעמיד את תקופת השעייתו הזמנית של המערער על 18 חודשים.

התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור מתקבל חלקית, במובן זה שהשעייתו הזמנית של המערער תועמד על 18 חודשים.

הטענה היא כי שגה בית הדין הארצי, כאשר מחד, קיבל את הטענה כי מדובר בשיהוי ניכר בהגשת הבקשה, אולם מאידך, דחה את הטענה בדבר הנפקות שיש לשהוי כאמור, הן כטענה מקדמית והן לגופו של עניין, וכן שגה בדחותו את טענת המערער, לפיה בהשתהות בית הדין המחוזי במתן החלטתו, יש כדי לשמוט את הקרקע תחת עצם הקביעה, כאילו נשקפת לציבור מהמערער כעורך דין סכנה שכזו, עד כי לא ניתן להמתין מספר חודשים להכרעת דינו בהליך הפלילי, וקיימת בהילות בהשעייתו לאלתר.

בית הדין המחוזי החליט על השעיה מלאה מכל עיסוקיו של המערער כעורך דין, וזאת עד לסיום ההליך הפלילי.

...

עוד קבע בית הדין המחוזי כי באופי המעשה ובנסיבות המקרה, היה בהתנהלות המערער משום קלון, והגיע למסקנה כי יש להשעות את המערער בהשעיה זמנית "מלאה" אשר תיכנס לתוקף בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה (שניתנה, כאמור, ביום 15.11.17).

לאחר כל אלה, הגיע בית הדין למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה בדין המשמעתי להוכחת קיום ראיות המהוות בסיס לעובדות ולעבירות שבאישומים בכתב האישום, ומאידך לא עלה בידי המערער לבסס את גרסתו ולהפריך את גרסת הקבילה.

לאחר שבחנתי את החלטת בית הדין המחוזי ואת פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר הסכים עם החלטת בית הדין המחוזי, הגעתי למסקנה כי בית הדין המחוזי פעל על פי ההלכה שנקבעה בבר"ש 3087/14 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב נ' אילת אפיק חכמון, עו"ד (30.6.14) (להלן: "עניין חכמון"), בכך שבחן את טענות המערער תוך עיון בראיות התביעה בהליך הפלילי וכן תוך בחינת עדויות עדי התביעה בהליך הפלילי בבית משפט השלום, ובית הדין הארצי סבר שאין להתערב במסקנותיו.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות את הערעור.

בית הדין הארצי קבע, כי המערער יהיה נתון בהשעיה זמנית, מכוח סעיף 78(ג) לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, עד מתן הכרעת דין בתיק פלילי התלוי ועומד בעיניינו בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 50883-12-16, להלן – ההליך הפלילי).

במקרה הנוכחי, לא ניתן להסתפק בעוצמה כאמור, נוכח העובדה שעל הפרק עומדת החלטה על השעיה מלאה של המערער מעיסוקו כעורך דין, עד לתום ההליך הפלילי.

...

במצב זה, חרף השאיפה (לה שותף המערער, המתנגד להשבת העניין לבית הדין הארצי), לסיים את הדיון בעניין בכל ההקדם, הגעתי בסופם של דברים למסקנה (בה תומכת עתה לשכת עורכי הדין) כי אין מנוס מהשבת ההליך לבית הדין הארצי לערעורים, על מנת שישלים את פסק דינו, על דרך של התייחסות מפורטת לטענות המערער בפניו בשאלת עוצמתן של הראיות לחובתו.

בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת הלשכה כי את החסר בפסק דינו של בית הדין לא ניתן להשלים בערכאה זו, היא הערכאה השלישית הנדרשת לעניין.

משכך, אני מורה על החזרת ההליך לבית הדין הארצי למטרה זו. למען הסר ספק מובהר, כי איני מבטל את פסק הדין, ואולם ככל שדיון בטענות המערער יוביל למסקנה כי אין בנמצא ראיות בעוצמה הנדרשת, רשאי בית הדין הארצי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בפסק דינו.