ערעור על הרשעה וגזר דין בעבירות תנועה והריגה

בית המשפט המחוזי למד מסרטון אחד כי – "המנוח אכן הלך תחילה באלכסון על הכביש באמצעו, בצורה לא מהירה, וסימן בפנס על הכביש למשך כארבע שניות עד שרכב הנאשם [המערער – י' א'] חולף ועובר גבולות שדה הראיה של המצלמה, או אז נעלם האור של הפנס. עוד ניתן להבחין בבלימה רגעית של רכב הנאשם (לפי אור בלימה אחורי) והפסקת הבלימה לפני שהרכב נעלם משדה הראייה, לפני רגע הפגיעה. ניתן להבחין גם בסטייה קטנה שמאלה פתאומית שנראית יותר כמו תיקון קטן של כיוון נסיעה – יישור לכיוון מקביל של הכביש". ומסרטון שני נלמד כי הרכב נסע "באותה מהירות, עד כמה שניתן להתרשם מכך, עם בלימה (לפי אור בלימה אחורי) רק לפני כניסה למעגל תנועה". משבית המשפט קמא דחה את הטענה בדבר העידר קשר סיבתי בין הפגיעה למותו של המנוח, פנה לבחון אם התמלאו התנאים להרשעה בעבירת ההריגה המיוחסת למערער.

סעיף זה מורה, לענייננו: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע ... לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה". כאמור, סעיף 301ג מקל יותר מסעיף 298 בעונש הקבוע לעבירה, ועל כן – על פי סעיף 25(ב) לתיקון 137 וסעיף 5(א) לחוק – חל על המערער סעיף 301ג. יוצא כי יש לבטל את הרשעת המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק, ובמקומה להרשיעו בהמתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק.

גזר הדין נבחן עתה את ערעור המערער על חומרת העונש, ומנגד את ערעור המשיבה על קולת העונש.

ראשית, על המערער נגזר עונש כולל בגין שתי העבירות שהורשע בהן, נראה כי העונש על עבירת ההפקרה הוא בטווח הנמוך, ועל כן העונש הסופי מאוזן בנוגע לחומרה המצרפית של המעשים והעבירות.

...

אני סבור כי יש לדחות את שני הערעורים על גזר הדין, וכך אציע לחבריי לעשות.

גזר הדין אינו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת, ואף אם הוא סוטה ממנה לקוּלה במידת מה, אזי לא במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, ולכן יש לדחות את הערעורים עליו.

סוף דבר אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לשנות את הרשעת המערער בעבירת הריגה להרשעה בעבירת המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק, ולבד מכך לדחות את ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש ואת ערעור המדינה על קולת העונש.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"פ 19411-10-18 מדינת ישראל נ' עסאפה בפני כבוד השופטת דנה מרשק מרום בעיניין: המאשימה מדינת ישראל – באמצעות פמ"מ וע"י עו"ד דודי ענבר הנאשמים מוחי אלדין עסאפה – ע"י עו"ד דוד גולן גזר דין

ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"פ 1894/14 צ'אקול נגד מדינת ישראל [13.1.15] [להלן: "ע"פ צ'אקול"]: "העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות. המערער נהג כשהוא שיכור, באופן נמהר ומסוכן, במהירות גבוהה, תוך שהוא מיתעלם בבוטות מחוקי התנועה. נהיגה פרועה זו הסתיימה באיבוד שליטה, סטייה מנתיב הנסיעה והתנגשות. במעשיו, המערער קטל חיי אדם אחד, חבל באחרים, וסיכן רבים אחרים. איני יכול שלא לראות במעשיו של המערער כחלק מתופעה רחבה יותר, של נהגים אשר מרהיבים עוז ונוטלים את ההגה לידיהם כשהם תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. נהיגה זו מסכנת לא רק את הנוהגים בשיכרות עצמם אלא אף את יושבי הרכב, ואת כל מי אשר עלול להיקרא בדרכם. כידוע, מצב של שיכרות פוגע ביכולת המנטאלית, ביכולת השיפוט ובכושר הפעלת שיקול הדעת והערכה נכונה של המציאות, כל אלו יוצרים סיכון ממשי שהנוהג במצב זה יגרום לתאונת דרכים (וראו בהרחבה דבריי בע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל (23.1.2012)). על אף שהאיסור בדבר נהיגה תחת השפעת אלכוהול מפורסם חדשות לבקרים בכלי התיקשורת השונים, כמו גם ההשלכות ההרסניות של נהיגה זו, אנו שבים ונתקלים פעם אחר פעם בנהגים אשר מודעים לסכנות אלו, אך אין הדבר עוצר מבעדם מלנהוג כך, ולזרוע הרס ונזק אשר אינם ניתנים לתיקון." (שם, פיסקה 9).

ע"פ 7162/19 ראש נגד מדינת ישראל [3.1.21]: ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, במסגרתם הורשע המערער בבצוע עבירות של הריגה ונהיגה בשיכרות.

...

הערעור נדחה, תוך שצוין: "על כל אלה יש להדגיש שוב כי המערער גרם לתוצאה קטלנית. עולם שלם נאבד. אף יש משקל כמובן לפגיעה הקשה באשתו של המנוח. בשים לב לכל אלה, עונש המאסר והפסילה אינם חמורים יתר על המידה. תקופת המאסר בפועל אף נוטה לקולא ביחס להרשעה בעבירת המתה בקלות דעת. כך ביתר שאת לגבי עונש הפסילה לנוכח טיב קלות הדעת, תוצאות התאונה והרשעתו הקודמת של המערער. בעבירה של המתה בקלות דעת בנהיגה שלושה כללים. האחד, יש להחמיר בשל עיקרון קדושת החיים. השני, הנתון הקובע הוא טיב קלות הדעת בנהיגה. והשלישי, הנסיבות האישיות של הנהג נסוגות בפני חומרת התוצאה. לכן, כאמור, לא מצאתי להקל בעונש על אף השינוי בסעיף העבירה. בהקשר זה, יוזכר כי לצד המשטרה והמעבדה, גם בית המשפט משתתף במלחמה בתאונות הדרכים בכלל ובנהיגה בשכרות בפרט. זוהי מלחמה שמלכתחילה הייתה אמורה להיות מיותרת, שבה הפכנו לאויב של עצמנו, בנהיגה קלת דעת של חלק מבני החברה שלנו" (פסקה 4).

פסקי-דין אלו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע אבחנות מתבקשות, אני קובעת מתחם עונש הולם אשר נע בין 5 - 9 שנות מאסר בפועל לצד פסילה בפועל למשך שנים ופיצוי משמעותי.

לאור כל האמור לעיל, הכרעתי היא, שיש להעמיד את עונשו של הנאשם באמצע המתחם לצד פסילה ממושכת ופיצוי, ובהתאם אני גוזרת את דינו כדלקמן: 7 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו על-פי רישום שב"ס; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עבירות בהן הורשע; פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 15 שנים שיימנו מיום 21.3.18 , ומיום שחרורו ממאסר; מטילה על הנאשם לשלם פיצוי על סך 75,000 ₪ לבעלה של המנוחה; פיצוי על סך 15,000 ₪ לקארין; פיצוי על סך 10,000 ₪ לאלעד ולמיטל.

בע"פ 8277/14 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.2.2016) דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירות של הריגה, תקיפת קטין הגורמת לו חבלה חמורה על-ידי אחראי בכך שתקף את שני ילדיו הפעוטות התאומים בכך שהפעיל לחץ ידני דו צדדי על בית החזה וטלטל אותם, ובמקרה אחר חבט בראשו של אחד התאומים וגרם לו לפגיעות ולדימומים בראשו ושברים בצלעות שהביאו למותו.

בע"פ 9095/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.12.2007) דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירות של היתעללות בקטין, הזנחה ותקיפת קטין חסר ישע בכך שבתגובה לבכיו של התינוק הטיח הנאשם, אביו של התינוק, את התינוק בחוזקה אל הקיר ושבר את ירכו הימנית והכה אותו בחוזקה, והותיר על כנו עונש של ארבע וחצי שנות מאסר; בע"פ 4698/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.9.2007) קיבל בית המשפט העליון בדעת רוב באופן חלקי את עירעורו של נאשם על הרשעתו בעבירה של היתעללות בקטין או בחסר ישע והרשיע אותו בעבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי וגרימת חבלה חמורה בכך שפעמיים החזיק את בתו הפעוטה שבכתה בחוזקה, טילטל אותה בכוח וגרם לה למספר שברים בצלעות.

ב"כ הנאשם צירף מצידו את: ע"פ 2211/21 בדארנה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.7.2022) בו דחה בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם על הכרעת הדין ועל גזר דינו לאחר שהורשע בעבירות של המתה בקלות דעת, גרימת חבלה של ממש ועבירות תנועה נילוות והותיר על כנו עונש של 18 חודשי מאסר.

בעיניין זה ראו גם ע"פ 2228/20 אטרש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), פסקה 14: "בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על דחייה נוספת במתן גזר הדין. כבר נפסק בעבר, כי לא בנקל יורה בית המשפט על דחיית מועד מתן גזר הדין: 'כאשר עסקינן בהמלצה של שירות המבחן לדחות את מועד מתן גזר הדין לצורך מיצוי הליך שקומי, עומדים מנגד שיקולים שונים, וביניהם האנטרס בסופיות הדיון; הפגיעה הנגרמת להרתעת היחיד והרבים בכך שהעונש ירוצה זמן מה לאחר ההרשעה; בהשפעת הדחייה על שיקומם של נפגעי העבירה ועל הנאשם עצמו' [...]בית המשפט נידרש לאזן בין השיקולים השונים, ולהכריע כראוי בעיניו". סבורני כי האנטרס הצבורי, עיקרון ההלימה ושיקולי ההרתעה הנדרשים במקרה זה, לנוכח חומרת נסיבות ביצוע העבירה ותוצאותיה הטראגיות, אינם מאפשרים חריגה ממיתחם העונש ההולם, ומכאן שלא מצאתי לקבל תסקיר שלישי בעיניינו של הנאשם.

...

בית המשפט מצא לאמץ את ההסדר בין היתר לנוכח כך שהעונש שעליו המליצו הצדדים תואם את הענישה הנוהגת; בע"פ 6446/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.10.2009) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בכך שטלטל את בתו התינוקת והטיח את ראשה בקיר לאחר שלא הצליח להרגיעה וגרם לה לשברים בגולגולת.

בעניין זה ראו גם ע"פ 2228/20 אטרש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), פסקה 14: "בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על דחייה נוספת במתן גזר הדין. כבר נפסק בעבר, כי לא בנקל יורה בית המשפט על דחיית מועד מתן גזר הדין: 'כאשר עסקינן בהמלצה של שירות המבחן לדחות את מועד מתן גזר הדין לצורך מיצוי הליך שיקומי, עומדים מנגד שיקולים שונים, וביניהם האינטרס בסופיות הדיון; הפגיעה הנגרמת להרתעת היחיד והרבים בכך שהעונש ירוצה זמן מה לאחר ההרשעה; בהשפעת הדחייה על שיקומם של נפגעי העבירה ועל הנאשם עצמו' [...]בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים השונים, ולהכריע כראוי בעיניו". סבורני כי האינטרס הציבורי, עקרון ההלימה ושיקולי ההרתעה הנדרשים במקרה זה, לנוכח חומרת נסיבות ביצוע העבירה ותוצאותיה הטרגיות, אינם מאפשרים חריגה ממתחם העונש ההולם, ומכאן שלא מצאתי לקבל תסקיר שלישי בעניינו של הנאשם.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 4 שנות מאסר וחצי בניכוי ימי המעצר הקשורים בתיק זה בלבד.

עניין יחיא - על המערער אשר הורשע בעבירת שוד בנגוד לסעיף 402(א) לחוק ושהייה בלתי חוקית בישראל נגזרו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל לצד עונשים נלווים.

ת"פ (מחוזי חיפה) 56193-05-21 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2022) - הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בבצוע עבירת שוד בסניף בנק, באמצעות פתק שנימסר לפקידת הבנק ובו נכתב "תנועה אחד לא במקום הורג אותך והורג את עצמי אין לי מה להפסיד כסף ומהר". בגזר הדין של הח"מ נקבע מיתחם הנע בין 12 לבין 36 חודשי מאסר בפועל, ונגזר עונש של 19 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

אשר למאסרים המותנים, בשים לב למועד העבירות ולמועד גזרי הדין, למהות העבירות שם וכאן, להודאת הנאשם ומכלול הנסיבות שפורטו לעיל, כולל חלקו המזערי כאן, ועל מנת להביא לתוצאה מידתית ומאוזנת, הנני סבור כי את המאסרים המותנים הזהים בתקופתם (5 חודשים) יש להפעיל, האחד בחופף והאחר במצטבר.

...

ראו ע"פ 2836/22 מדינת ישראל נ' אמארה, פסקה 18 (7.6.2022): "ככלל, יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות במהותן, בנסיבות דומות, ושהינם בעלי נסיבות אישיות דומות. כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים במסגרת אותה פרשה, עקרון אחידות הענישה מקבל משנה תוקף. במצב דברים זה מושך עקרון אחידות הענישה לעבר הטלת עונשים דומים על מי שביצעו מעשים דומים, וכן בשמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה בחומרתם (ראו למשל: ע"פ 7350/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.1.2013); ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (27.2.2013))" (ההדגשה – לא במקור).

ראו למשל ע"פ 4959/19 פלוני נ' מדינת ישראל (12.6.2022), שם מצא בית המשפט העליון להקל בעונשו של פלוני שהורשע בביצוע מספר עבירות, לרבות בהריגה, הגם שעונש זה הוא פרי הסדר טיעון "סגור" והיה נכון בשעתו, וזאת מחמת שהוא "פוגע בעיקרון אחידות הענישה", באופן שהצדיק התערבות.

סוף דבר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: · שמונה עשר (18) חודשי מאסר בפועל.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5736/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: מוחיי אלדין עסאספה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז- לוד (השופטת ד' מרשק מרום) אשר ניתן ביום 29.9.2021 (הכרעת דין) וביום 19.7.2022 (גזר דין) בת"פ 19411-10-18

העונש שהושת על המערער בגין עבירות אלה כולל 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מן הכלא אחת העבירות בהן הורשע; פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 15 שנים; וכן פיצוי כספי לנפגעי העבירה, בהתאם לחלוקה פנימית שנקבעה על ידי בית המשפט, בסך כולל של 120,000 ש"ח. בעירעור שלפנינו מלין המערער על הרשעתו בעבירת הריגה בנסיבות של קלות דעת כאמור ובעבירה של חבלה חמורה – מבלי לתקוף את הרשעתו בעבירה של נהיגה בשיכרות.

אחרי שידענו כי מיטל לא עקפה בנסיעתה ברמזור את הרכבים שעמדו לפניה, על-כורחנו מגיעים אנו למסקנה הבאה: כדי שניתן יהיה לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהמערער חצה ברכבו את הצומת באור ירוק, כטענתו, צריך שתהא אינדיקאציה לכך שלפחות שניים מהרכבים אשר עמדו בצומת בשורה אחת עם רכבה של מיטל – אלו שעמדו לפני רכבה – ביצעו פנייה שמאלה לתוך הצומת תחת אור אדום, כאשר רכבה של מיטל, ואולי גם רכבה של קרן, דולקים אחריהם תוך הפרה בוטה של חוקי התנועה.

...

סוף דבר: הרשעת המערער בגרימת מוות בקלות דעת ובעבירות נוספות בהן הוא נמצא אשם עומדת על יסודות איתנים.

סבורני אפוא כי עלינו לדחות גם את ערעורו של המערער על העונש שהושת עליו.

סוף דבר מהטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה את הערעור שלפנינו על כל חלקיו, בכפוף להחלפתו של סעיף 298 לחוק העונשין, כסעיף ההרשעה בגרימת מותה של נופר רווח ז"ל, בסעיף 301ג לחוק.