בע"פ 2163/05 דג'מיל אלייב נ' מדינת ישראל (12.12.05, פסקה ו' לפסק הדין) נדחה ערעור על עונש של 9 שנות מאסר בפועל, על מי שהיה מעורב בשוד קשישים, ובית המשפט העליון ציין בפסק דינו כי
"חברה שבה תחושת הבטחון האישי של בניה ובנותיה ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה... בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחזוק הבטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, חרב הענישה".
בית המשפט (שם) הוסיף וציטט מפסק דינה של הערכאה הדיונית, בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי
"כשם שחברה מתוקנת חייבת להקפיד על מתן יחס אנושי לנאשמים ולאחרים, כך חובתה להגן על חסרי ישע ועל אזרחים תמימים מן השורה מפני אכזריות של תוקפיהם. חלק מההגנה שהחברה חייבת לתת לאזרחיה, מתבטאת בחובת בתי המשפט לגזור עונשים כאלה שירתיעו עבריינים מסוג הנאשמים כאן מלבצע מעשים מהסוג שבוצע..."
בע"פ 5209/17 סופיאן אבו נסרה נ' מדינת ישראל (25.01.2018) נאמר כי
"חומרתה של עבירת השוד ברורה מאליה, קל וחומר כאשר קורבנות העבירה הם אזרחים מבוגרים, שלעתים הם 'טרף קל' לבצוע עבירות שוד; אזרחים אלו זכאים לתחושת בטחון ולידיעה כי מי שיתקוף אותם לא יחמוק מן העונש הראוי לו".
ובע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר (19.3.2008):
"הענישה במקרים מעין זה ראוי לה שתשקף הגנה על כבודם, גופם וקניינם של קשישים, תבטא את הצורך בהקניית ביטחון אישי גם למי שבערוב ימיהם אינם נהנים עוד מחוסן גופני מלא ולא תהפכם הפקר למעשי בריונות. האלימות הננקטת כלפי קרבן תמים, חלש וחסר אונים, שנבחר לצורך ביצוע העבירה משום מאפייניו אלה, הברוטאליות חסרת המעצורים, תוך השפלה והתאכזרות לקורבן, לא כל שכן כאשר מטרתה של היתנהגות זו היא בצע כסף, כל אלה מלמדים על חומרת המעשים ומצדיקים ומחייבים כי יינתן משקל משמעותי בגזירת העונש למטרות ההרתעה והגמול" (שם, בפסקה 8).
המערער הורשע בשוד מזויין, החזקת סכין והתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות.
...
לאור כל האמור אני דנה את הנאשם לעונש כמפורט להלן:
מאסר בפועל לתקופה של 4.5 שנים, בניכוי ימי מעצרו של הנאשם.
אני מורה על חילוט רכב פיאט פונטו ל.ז. 15-957-50 שבבעלות הנאשם לטובת המדינה.
כמו כן אני מורה על החזרת סכום של 49,800 ₪ וסכום של 30 אירו שנתפסו אצל הנאשם לידי המתלוננת.