ערעור על הרשעה בעבירת מין: עדות מול עדות ללא תמיכה

בגדריו של פסק דין זה הורשע המערער במעשה מגונה בקטינה בת מישפחה בנסיבות אינוס – עבירה לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) – ונדון ל-40 חודשי מאסר לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרו, לצד עונשים נלווים אשר כוללים מאסר על תנאי ופצוי למתלוננת בסך של 80,000 ש"ח. עונש המאסר שהושת על המערער עוכב עד למתן פסק דין זה בהחלטת השופט ע' גרוסקופף מיום 21.12.2020.

זאת ועוד: בית המשפט קבע כי לעדות המערער יש משקל של ממש אשר יכול לעורר ספק בעמדו מול עדות רגילה ומהימנה לכאורה; אך עם זאת, קבע כי אין לאמר שיש לגירסת המערער משקל מספיק כדי לעמוד מול ראיות חזקות וחד-משמעיות אשר מצביעות על אשמתו במיוחס לו. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי אין לומר שגירסתו של המערער הופרכה מניה וביה, או כי הנה חסרת הגיון או סתורה מתוכה.

כאמור בפתח הדברים, סעיף זה קובע כי ניתן להרשיע נאשם בעבירות מין על-פי עדות יחידה של נפגע העבירה, ובילבד שהכרעת הדין תפרט את הנימוק להסתפק בעדות זו. בנגוד לכך, עולה מפסק דינו של חברי כי אין די בעדותה של מתלוננת שנמצאה מהימנה על-ידי הערכאה הדיונית לצורך הרשעת נאשם בדינו, בהעדר ראיה התומכת בה (להבדיל מאשר הנמקה).

שנית, ככלל, עבירות מין מתרחשות בנוכחות מבצע העבירה והקורבן וללא עדים נוספים, ומשכך הערכאה הדיונית נידרשת להכריע בין גרסאותיהם הסותרות.

...

בית המשפט המחוזי ציין כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של ט', והוסיף וקבע, ביחס לתיאור שמסרה אודות מצבה של המתלוננת בעת הגילוי, כך: "התיאור של מצב המתלוננת... חי מאוד. ההסבר שנתנה העדה, לפיו מצוקת המתלוננת ובכיה נבעו מעצם העובדה שגילתה את הסוד שלא התכוונה לגלות לאיש, משכנע ביותר. ... המסקנה היא שאין כל בסיס להטיל כל דופי בעדותה המהימנה של ט'... לרבות עדותה הנקודתית ביחס למצב המתלוננת באותו ערב שבת [בארוחה המשפחתית שנזכרה לעיל – ד' ב' א']" (פסקאות 227-225 להכרעת הדין).

בסופו של דבר, המחוקק בחר בדרישה מקלה אף יותר משני אלו, ואל לנו "להכניס" דרישה לרף ראייתי גבוה יותר בדלת האחורית.

סוף דבר: אני מצרף דעתי לדעת חברתי שדין הערעור – הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין – להידחות.

רבות נכתב בפסיקה על נגע האלימות שיש להלחם בו, ובעניין זה ראה דברי כב' הש' ארבל מיום 25.5.09 בע"פ 10601/08 סיברו נ' מדינת ישראל: "על עבירות אלימות דובר רבות בתקופה האחרונה בבית משפט זה, וזאת לאור החשש כי תופעה זו הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית, כאשר אנו עדים לא אחת לפיתרון סכסוכים בדרכי אלימות ואף להפעלת אלימות בעבור עניינים של מה בכך. מוסכם על כולם כי על בית המשפט, אשר בתוך עמו הוא יושב, להירתם למאבק בנגע האלימות באמצעות הטלת עונשים מרתיעים בעבירות אלימות (ע"פ 6867/06 עזאם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.10.08)).

לפיכך, דין העירעור על ההרשעה בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, להדחות".

לעניין רמת הענישה הנוהגת בערכאות המשפטיות, מבירור שערכתי מול אגף המשמעת עולה כי, בעבירות דומות מדיניות התביעה לעתור לפיטורין של העובד שניכשל בעבירה דומה, כמובן בשים לב לתוצאות ההליך הפלילי ולנסיבות הרלוואנטיות, כאשר ההחלטה בסופו של הליך נתונה לשיקול דעת בית הדין למשמעת.

העבירה שמיוחסת למבקש איננה עבירה שיש עימה קלון מטבע ברייתה, והנציב נימק באופן לאקוני את מסקנתו בהפנותו ל"נסיבות בהן בוצעה", וקבע מחד, שאין מדובר במעשה פלילי ברף הנמוך, ומאידך שכתב האישום אינו מגלה ביחס למבקש חומרה יתרה בדמות גרימת חבלה או נזק למתלונן – שתי קביעות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו. גם הפסיקה אליה הפנה הנציב בתימוכין להנמקתו – אינה תומכת במסקנתו.

ג. אשר לרמת הענישה הצפויה בדין המשמעתי כקריטריון לשקילה לעניין השעיה – ראשית, שיקול זה הנו רק אחד מיני רבים, ושנית, מדובר בשקול הצופה אל פני עתיד, וההחלטה בדבר ההשעיה מתקבלת בטרם העניין מתברר בפני בית הדין למשמעת.

...

בנסיבות אלה, אני סבור שסוג העבירה המיוחסת לך ואופייה מעיד על הקלון הנלווה אליה.

אשר לעובדה שהמבקש כבר תפקד בפועל בסניף טבריה, אליה נתבקש הנציב להתייחס – הנציב למעשה כלל לא נתן לה ביטוי וחזר על ההנמקה שבית הדין מצא בה חסר.

אשר למאזן הנוחות – לאור מסקנתי דלעיל, סבורני כי זה נוטה לטובת המשיבה.

אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשה והיא נדחית בזאת.

בשם המבקש: עו"ד דוד יפתח החלטה זו בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים א' שהם, מ' מזוז וי' וילנר) בע"פ 3021/17 פלוני נ' מדינת ישראל (11.1.2018), אשר דחה ערעור של המבקש על הרשעתו בשתי עבירות של מעשה מגונה בקטין בן מישפחה ועל גזר הדין שהושת עליו.

בית המשפט המחוזי היתייחס לעדות המבקש, שהכחיש קיום מגע מיני עם המתלונן וטען כי אך ביקש לעסות את המתלונן.

בית המשפט מצא כי עדותו אינה מהימנה, וקבע כי הוא "ניסה באופן מניפולטיבי ותוך אי אמירת האמת לערער את אמינותו של המתלונן" ודחה את טענת המבקש כי המתלונן העליל עליו את הסיפור על רקע מחלוקת בנוגע לשכרו.

ואולם, כך נטען, מקום שבו קיימת דעת מיעוט מזכה לא ניתן עוד לומר כי יש לערכאה הדיונית יתרון מובהק בהקשר זה לנוכח המסקנות הסותרות שאליהן הגיעה דעת הרוב למול דעת המיעוט.

לתמיכה בטענות אלו מפנה המבקש בעיקר לדין וחשבון הועדה לבחינת הרשעה בדעת רוב וערעור על זכוי במשפט פלילי (פברואר, 2010) אשר סברה, בין היתר, כי מקום שבו הורשע נאשם בדעת רוב, יש מקום לכך שערכאת העירעור תידון בעיניינו מחדש ("de novo").

...

בית המשפט מצא כי עדותו אינה מהימנה, וקבע כי הוא "ניסה באופן מניפולטיבי ותוך אי אמירת האמת לערער את אמינותו של המתלונן" ודחה את טענת המבקש כי המתלונן העליל עליו את הסיפור על רקע מחלוקת בנוגע לשכרו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין מושא הבקשה, באתי לידי מסקנה כי אין מקום להורות על קיום דיון נוסף בעניינו של המבקש.

באיזון הכולל של הדברים הגיע בית המשפט למסקנה כי חרף האמור בדעת המיעוט אין מקום להתערב במסקנה המרשיעה שאליה הגיעה דעת הרוב.

בכך יישם בית המשפט את הוראות הדין והפסיקה הנוהגים עמנו ואין בכך משום קביעת הלכה חדשה כלשהי, לא כל שכן הלכה "ברורה ומפורשת". אשר על כן, הבקשה נדחית ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

]השופט י' אלרון: לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 61400-12-15 מיום 29.3.2020 (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק וש' רנר), ומיום 22.10.2020 (השופטים ר' כרמל, א' רומנוב וש' רנר), בהתאמה, בגדרם הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בשורה של עבירות מין חמורות בשני קטינים, במספר רב של הזדמנויות ולאורך תקופה ממושכת.

נקבע כי תמיכה לכך מצויה בהפתעתו של א' במהלך עדותו משהתברר לו שגם ד' התלונן נגד המערער.

אף בצפייה בעימות שבוצע בין א' לבין המערער, ניתן להתרשם מהאותנטיות של עדותו של א', אשר הטיח במערער את המעשים שביצע בו בילדותו ודבק בהם ללא היסוס אל מול הכחשתו הקרה של המערער, לפיה הוא אפילו אינו מכיר אותו (מוצג ת/7א).

בית המשפט הרשיע את המערער על בסיס עדותם המהימנה של המתלוננים, בצרוף מספר חיזוקים שעלו מהחומר הראייתי, כפי שפורט לעיל, בדבר שרשרת חשיפת המעשים, עליה העידו אנשים שונים; מצבו הנפשי של א' בעקבות חשיפת האירועים; העימותים שנערכו בין אחיהם של המתלוננים לבין המערער; השיחות שקיימו אביו ואחיו של א' עם המערער, אשר לגביהן נקבע כי המערער מסר במסגרתן "הודאה משתמעת"; וכן עדויות המתלוננים עצמם, אשר מהוות חזוק האחת לרעותה.

...

לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, לא מצאתי כי העונש שנגזר על המערער סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, אף יהיו שיאמרו שהעונש מקל עם המערער.

לאור הנסיבות שפורטו, אני סבור, כי לולא חלוף הזמן מביצוע העבירה, העונש הראוי שהיה נגזר על המערער היה גבוה יותר.

על יסוד כל האמור לעיל, אינני רואה כל מקום להתערב בעונש שהושת על המערער.

בהתאם לכך, ובהתייחס ליתר הראיות בתיק, ציין בית המשפט, כי הכרעתו התבססה "ראש וראשית על בחינה וניתוח עדות המתלוננת ומהימנותה, תוך בחינת אופן השתלבותה בעדויות ובראיות הנוספות שהובאו... אל מול עדויות הנאשם ועדי ההגנה" (שם, בעמוד 16).

לצד היתרשמותו החיובית מעדותה של המתלוננת, ועל-אף סמכותו להרשיע את המערער על בסיסה בלבד (בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971) (להלן: הפקודה)), מצא בית המשפט המחוזי חיזוקים לגירסתה, כמו גם ראיות המסייעות לה. כך, למשל, היתייחס בית המשפט לאמון שבני המשפחה נתנו במתלוננת, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, באופן בו הם פעלו כדי להרחיק אותה מהמערער.

אשר לטענת המערער, לפיה מצבו הרפואי לא אפשר לו לקיים יחסי מין עם המתלוננת, בית המשפט קבע, כי מדובר בגירסה כבושה שאין לה זכר בחקירתו במישטרה, כמו גם שלא נמצאה כל ראיה התומכת בה. זאת, פרט לעדות האם, לגביה נקבע, כי היא עשתה כל שביכולתה "להיטיב עם [המערער – ח.כ.] וליישר קו עם תזת ההגנה" (שם, בעמוד 40).

זאת ועוד טען המערער, כי לצורך הרשעת נאשם על בסיס עדותה היחידה של נפגעת עבירות מין, מוטלת על בית המשפט חובת הנמקה מוגברת, ועליו להסביר בפרוטרוט את הטעמים אשר הביאו אותו לעשות כן. חובה זו, לטענתו, גוברת באופן יחסי לדלות העדות.

יתרה מכך, פרט לעדות האם (שכאמור, בית המשפט לא ראתה אותה כמהימנה, וסבר שהיא עושה כל שביכולתה כדי להיטיב עם המערער), טענה זו לא נתמכה באף עדות אחרת.

...

מנגד, סבורני כי טענותיו של המערער בכל הנוגע לשיקולים לקולא אינן משוללות כל יסוד.

כך נעשה, כאשר הגעתי למסקנה כי העונש שהושת על המערער הולם ותואם את מדיניות הענישה הראויה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו, ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.