השופט יואל עדן:
העירעור
המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אלון אופיר), בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] סטיה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה ונהיגה בשיכרות עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].
בית המשפט קמא פירט את השאלות, אשר במחלוקת ואשר היו המרכזיות להכרעה וביניהן אם המערער היה שיכור, עת נהג ברכב, האם כטענת המערער ניכנס כלב בפתאומיות לנתיב נסיעתו, ככל שאכן ניכנס כלב לנתיב הנסיעה, כנטען, האם החלטת המערער לסטות מהנתיב בחדות וללא בלימת חרום היא החלטה סבירה, הנעדרת רשלנות, והאם יש נפקות להחלטת הערייה להציב על אי התנועה את קוביות הבטון.
לגופו של עניין, אינני מוצא כי יש להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא אך מצאתי לנכון להתייחס לכך לאור הטענות הרבות שהועלו בעיניין זה.
ביחס לרשלנות ולהתנהגות ופעולת המערער בכך שסטה באופן חד שמאלה, סטיה אשר הביאה לעליית הרכב על אי התנועה עד לכדי היתנגשות בקוביית הבטון אשר הוצבה עליו – יש לקבל את הנימוקים והמסקנה של בית המשפט קמא, הן ביחס לצפייה שהיה על המערער לצפות והן ביחס לפעולתו לאחר מכן.
...
בענייננו, אני מוצא כי הרשלנות אינה אך תוצאת חזקה, אלא הינה מסקנה ברורה וישירה ממכלול הנסיבות המתוארות לעיל, גם אם מקבלים אנו את הטענה הכבושה בדבר התפרצות כלב לנתיב הנסיעה.
משכך, דין הערעור גם על גזר הדין להידחות.
אשר על כן, מסקנתי היא, וכך אציע לחברותי, כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות.
