ערעור על הרשעה בעבירת התעללות בקטין וחומרת העונש

המערער הורשע, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: מעשה מגונה בבת מישפחה, לפי סעיף 348(ב) ביחד עם סעיפים 345(ב)(1) ו-351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); מעשה מגונה בבת מישפחה, לפי סעיף 348(ג) ביחד עם סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); היתעללות בקטין או חסר ישע על ידי אחראי, לפי סעיף 368 ג' לחוק העונשין; ואיסור לנהוג בלי רישיון נהיגה, לפי סעיפים 10(ב) ו-62(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה).

בעקבות הרשעתו בדין נגזרו על המערער, ביום 10.8.2015, העונשים כמפורט להלן: 6.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, אשר יחלו מיום מעצרו – 10.7.2014; שתי שנות מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים, אחת מעבירות המין בהן הורשע או כל עבירת מין אחרת מסוג פשע; המערער חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בשיעור של 75,000 ₪; פסילת רישיון למשך שנה על תנאי, לבל יעבור בתוך שנתיים מיום שיחרורו מהמאסר עבירה לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה.

העירעור על חומרת העונש בהודעת ערעור, שהוגשה על ידי עו"ד משה מרוז, בא כוח המערער, נטען כי לא ניתן משקל, בגזר דינו של בית משפט קמא, לנסיבותיו האישיות של המערער, לנסיבות ביצוע העבירה, ולהודאתו של המערער באשמה, אשר חסכה את העדת המתלוננת.

...

אקדים תוצאה להנמקה ואציין כי עונשו של המערער אינו סוטה מרמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה, ובוודאי שאין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה המקובלת, ולפיכך דין הערעור להידחות.

נפסק כי: "על מנת למגר התופעה ולעוקרה מהשורש, אין מנוס מהטלת עונשים ממשיים על העבריינים, לא מתוך רצון לנקמה חלילה, אלא מתוך מגמה להרתיע כל עבריין פוטנציאלי ולהבהיר לו כי אם יהין לשלוח ידו בקטין או בחסר ישע, תוך ביצוע מעשים של היתעללות, כי אז צפוי הוא לענישה קשה ומחמירה שמשמעותה כליאתו מאחורי סורג ובריח, לתקופה לא קצרה. אכן, אין להיתעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העבריין, אך לשיקולים מעין אלה יינתן משקל מופחת, בנסיבות העניין, כאשר שקולי הענישה העקריים הנם גורם ההרתעה ועיקרון הגמול שבענישה." ערעור שהוגש בע"פ 5248/06 גלינה גוריאצקין נ' מ"י (9.11.2006) נדחה, ונפסק כי הגם שהנאשמת צעירה נעדרת עבר פלילי אשר על פי חוות דעת פסיכיאטרית היא סובלת מליקוי נפשי – "מנגד, ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות בהן היא חטאה. המערערת תקפה תנוקות בני 6 חודשים בלבד ופרקה בהם את זעמה ותסכולה. היא טילטלה אותם, חבטה בהם, הטיחה אותם על הספה וסטרה להם. זו היתנהגות שבן-אנוש מתקשה לעכלה, שהרי שלובים בה רוע ואכזריות כלי קטינים חסרי ישע, אשר מעטים דוגמתם. לפיכך, וחרף נסיבותיה של המערערת אשר אינן פשוטות, אין בעונש דבר המצדיק את התערבותנו. אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל אלה שבידיהם הופקדו תנוקות, ילדים וחסרי-ישע, כדי  שעבירות מסוג זה שוב לא תשנינה." בע"פ 5986/08 כחלון נ' מ"י (10.11.2008) הורשעה המערערת בעבירות של תקיפה והיתעללות בקטין או חסר ישע, לפי סעיפים 368ב(א)   ו-368ג סיפא לחוק העונשין.

ערעורה נדחה תוך שנקבע כי "בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערערת חומרה כלשהיא, אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ובמיוחד בגיל הרך, כדי שמעשים מסוג זה לא יישנו". בע"פ 1940/18 טמוראדה נ' מדינת ישראל (20.3.19) הורשעה המערערת בעבירות היתעללות בקטין חסר ישע ועבירת תקיפת קטין חסר ישע לפי סעיפים 368ג ו-368ב(א) לחוק העונשין.

...

על מעשיה נאמרו בפסק הדין הדברים הבאים, אשר ישימים גם ביחס לנאשמת כאן: "המערערת נטלה על עצמה תפקיד שספק אם יש אחראי ממנו - לחנך עוללים וילדים שאין רכים מהם בראשית דרכם. זהו תפקיד המחייב את העוסק בו למיומנות, נשמה-יתרה, ובעיקר אהבה וסבלנות שאין להן קץ, כי הרי מדובר בילדים שחלקם אף טרם למדו לבטא את עצמם. למרבה הדאבה, נדמה כי המערערת נעדרת כל אותם כישורים, ובמקום להעניק לפעוטות אכסניה חמה ואוהבת, היא הפכה את חייהם של אחדים מהם לסיוט מתמשך. בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערערת חומרה כלשהי, אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ובמיוחד בגיל הרך, כדי שמעשים מסוג זה לא יישנו". בחינת שורת המעשים אשר בוצעו ע"י הנאשמת על פי מבחן "הקשר ההדוק" בהתאם לע"פ 4901/13 ג'אבר נ' מ"י (29.10.2014), מביאה למסקנה כי מדובר באירוע אחד לגביו יש לקבוע מתחם עונש הולם אחד.

ערעורה נדחה תוך שנקבע כי "בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערערת חומרה כלשהי, אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ובמיוחד בגיל הרך, כדי שמעשים מסוג זה לא יישנו". בע"פ 1940/18 טמוראדה נ' מדינת ישראל (20.3.19) הורשעה המערערת בעבירות התעללות בקטין חסר ישע ועבירת תקיפת קטין חסר ישע לפי סעיפים 368ג ו-368ב(א) לחוק העונשין.

הערעור נדחה.

אשר על כן אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר - מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים.

בהנתן עברו הפלילי שכולל הרשעה בעבירה של היתעללות בקטין בידי אחראי, כלפי שני אחייניו, מה שמלמד על אופיו האלים והאכזרי, כפי שבא לידי ביטוי ביתר שאת במקרה שלפנינו; בהנתן שהמערער 1 לא נרתע מלבצע את שיוחס לו בכתב האישום למרות מאסר מותנה שמרחף מעל לראשו; בהנתן שהודאתו בכתב האישום המתוקן ניתנה אחרי עדות המתלונן, מה שמפחית את אלמנט הקולה בעצם ההודאה; ובהנתן חוסר האמפתיה שגילה כלפי המתלונן וסבלו, אציע לחבריי לקבל את העירעור על קולת העונש בע"פ 4215/21 ולדחות את העירעור בע"פ 4433/21 על חומרת העונש, כך שעונשו של המערער 1 יעמוד על 14 שנות מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע בנוסף לרכיבי העונש הנוספים שנגזרו עליו לרבות הפעלת המאסר המותנה באופן מיצטבר, כך שבסך הכל ירצה המערער 1 מאסר בפועל לתקופה של 15 שנים, זאת רק משום ההלכה לפיה ערכאת העירעור לא ממצה את הדין עם הנאשם (ראו למשל: ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' דרי, פסקה 15 לפסק הדין של השופט נ' סולברג (19.8.2018); ע"פ 8720/15 מדינת ישראל נ' פינטו, פסקה 20 (11.9.2016)).

...

מתאימים לענייננו הדברים שנאמרו ב[ע"פ 10715/05](http://www.nevo.co.il/case/5729694) פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (4.9.2007), טרם תיקון 113 לחוק: "המסר העונשי הצריך להשתקף בסוג כזה של מעשי עבירה צריך להיות חד-משמעי, ברור ונוקב. מערכת אכיפת החוק והצדק אינה יכולה להשלים עם מעשי פשע של צעירים בחבורה המתבצעים כלפי קרבנות חלשים, תוך ניצול אכזרי של חולשתם וחוסר האונים בהם הם מצויים. על המשפט להוקיע בענישה ראויה מעשי צעירים היורדים לשפל המדרגה האנושי, ולקבוע אמת מידה עונשית שיהא בה כדי למצות את הדין על מעשיהם הנפשעים במלוא החומרה הן בהיבט הגמול, והן בהיבט ההרתעה. כך הוא ביחס לעבריינים עצמם, וכך הוא, לצורך הרתעת הציבור כולו ועבריינים בכוח". בשים לב למעשיהם הנפשעים של המערערים, שממוקמים, כאמור, לאור נסיבותיהם, ברף החמור של עבירות המין, סבורני כי מתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, אינם נותנים ביטוי הולם לעבירות שמתוארות בכתב האישום.

בע"פ 5926/19 אבטרמרים נ' מדינת ישראל (3.3.2021), לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים 3-1 בגין מעורבותם בפרשה של אונס בחבורה בקבעו, כי העונשים שנגזרו על הנאשמים – בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל, הולמים את חומרת המעשים.

לאחר שעיינתי בהם אני סבור שאין הנדון דומה לראייה, ולא ארחיב.

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונח בפנינו ערעור על חומרת עונש מאסר בפועל (7 שנים) שנגזר על המערער עקב הרשעתו בבצוע עבירת מין כלפי בנו, בהיותו בן 11.

אמו החורגת הורשעה בבצוע עבירה של היתעללות בקטין, תקיפת קטין וגרימת חבלה על ידי אחראי כלפי המתלונן ואחיו.

במקרה שבו הורשעה אמו החורגת של המתלונן, המערער אף הורשע בעצמו בעבירת תקיפה והפרת חובת דיווח על ידי אחראי על הקטין ונידון למאסר של שלושה חודשים ויום.

...

סיכומו של דבר: למרות שהעונש אינו קל, ואף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, לא מצאנו כי עונש המאסר חמור במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

הערעור נדחה.

לפניי בקשה שנייה להורות על קיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בעיניינו של המבקש, שהורשע בעבירות של היתעללות בקטין או בחסר ישע בידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת קטין או חסר ישע בידי אחראי הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; ותקיפת קטין או חסר ישע בידי אחראי הגורמת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין.

המבקש הגיש ערעור הן על הכרעת הדין, הן על חומרת העונשים שהוטלו עליו לבית משפט זה, שנידחה פה אחד על כל חלקיו (ע"פ 2950/11 חן נ' מדינת ישראל (8.5.2014); (להלן: פסק הדין בעירעור)).

בתוך כך טען המבקש כי יש בידיו מסמכים שמעידים כי בעת ביצוע העבירות היה א' מאובחן באפילפסיה, וכי יש בכך כדי לערער על קיומו של קשר סיבתי בין מעשי המבקש לבין הנזק המוחי שניגרם לא'.

כמו כן יש מקום להזכיר כי הרשעת המבקש התבססה על ראיות רבות נוספות מלבד עדותה של עדת המדינה, וביניהן גם עדויותיהם ואמרותיהם של נפגעי העבירה (ראו: סעיף 119 להכרעת הדין; וכן פסקות 35-32 לפסק הדין בעירעור).

...

מדובר אם כן בבקשה נוספת לקיים משפט חוזר באותה "עילה", ואיני סבור שיש להיעתר לה (ראו והשוו: מ"ח 4112/22 שקלים נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פסקה 4 (3.7.2022); מ"ח 9530/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (25.8.2020) (להלן: עניין פלוני)).

למעלה מכל זאת, לאחר שעיינתי במסמכים איני סבור כי המבקש הראה שמדובר במסמכים בעלי "משקל סגולי" מספק, שיש בו כדי לשנות מתוצאת המשפט (ראו והשוו: מ"ח 3551/22 שטיינברגר נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (31.5.2022)).

הבקשה נדחית אפוא.