ערעור על הרשעה בעבירות נהיגה בשכרות וסירוב לבדיקת שכרות

] (3) הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום צבורי; לענין זה, 'שיכור' ו'ממונה על הרכב' – כהגדרתם בסעיף 64ב" "39א. הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה – פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". סעיף 64ב(א1) אשר מופיע בכתב האישום אינו רלבאנטי לנסיבות דנן ואולם יש להניח כי מקורו בטעות אשר הייתה ברורה למערער.

המערער הפנה לרע"פ 4050/00 נומדר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 358, 362 (2000) (להלן "עניין נומדר") בו נקבע כי יסודות עבירת סרוב להבדק בדיקת שיכרות ויסודותיה של עבירת נהיגה בשיכרות שונים הם. אלא שבעניין נומדר הואשם המבקש במספר עבירות, זוכה מבצוע עבירת נהיגה בשיכרות והורשע בעבירת סרוב להבדק בדיקת שיכרות ממנה ביקש הוא מבית המשפט העליון לזכותו גם כן. בית המשפט העליון בחן את העבירה בה הורשע המבקש שלפניו וקבע – "עבירה של סרוב להבדק בדיקת שיכרות לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה, אשר זה נוסחה: "סרב נוהג רכב או הממונה על רכב להבדק לפי דרישת שוטר בבדיקת נשיפה או למסור דוגמה של דם או שתן לבדיקת מעבדה, דינו – מאסר שנה או קנס עשרת אלפים שקלים, ורשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון הנהיגה לתקופה של שנתיים"".

...

בעניין פלוני נקבע – "תיקון 113 לא הגדיר בסעיף 40 לחוק העונשין את היחס המדויק שבין עונשי המינימום והמקסימום הקבועים, לעתים, בחוק לעבירות שונות – לבין מתחם העונש ההולם. דומה בעיני כי קיומו ומידתו של עונש מינימום יש בו כדי לשמש אינדיקציה לחשיבותו של הערך הנפגע ולמידת הפגיעה בו בעבירה הנדונה. בכך אני מסכים עם דעתם של ואקי ורבין, המובעת במאמרם בעמ' 440. עם זאת אין אני סבור כמותם כי עונשי המינימום אינם צריכים לשקף בהכרח את הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם, שהרי הן לפי ההוראה הכללית הקבועה בסעיף 35א(א) לחוק העונשין והן, למשל, לפי הוראת סעיף 35 לחוק העונשין הספציפית – ניתן אמנם לסטות מהעונשים המזעריים מטעמים מיוחדים שירשמו, ואולם חריגה שכזו היא ענין לנסיבות מקלות פרטניות, מעבר למתחם הענישה ההולם". כן נקבע ברע"פ 2829/13 מוריאל נ' מדינת ישראל (29.4.13) – "עוד אציין, כי לדידי, אין כל יסוד לטענת בא-כוח המבקשת בדבר קיומה של סתירה, לכאורה, בין הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה לבין תיקון 113 לחוק העונשין. הגם שהמחוקק בחר להגביל את שיקול דעתו של בית-המשפט, בקובעו עונש פסילה מינימלי, הרי שהגבלת שיקול הדעת אינה מוחלטת ובהתקיים "נסיבות מיוחדות", מתאפשרת סטייה, לקולא, מעונש המינימום אותו קבע המחוקק, כאמור.

לפיכך, אין בידי לקבל את עמדתה של הערכאה הדיונית, אשר מצאה לסטות מרף הענישה המינימלי, אותו הכתיב המחוקק בסעיף 39א לפקודה, בקובעה, כי המבקשת "מנהלת אורח חיים תקין ונורמטיבי". קביעה זו סותרת, כאמור, את פסיקתו של בית-משפט זה וחוטאת לכוונתו הברורה של המחוקק, כפי שזו משתקפת מהוראת סעיף 39א לפקודה.

לא מצאתי כי קיימת עילה להתערבות ערכאת הערעור אף בהקשר זה. הכרעה על רקע כל האמור לעיל, אין בידי להיעתר לערעור וסבורני כי יש לדחותו על שני חלקיו.

ההליך בבית משפט השלום: המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: הפקרה אחרי פגיעה – עבירה לפי סעיף 64 (א) (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); סרוב לבדיקת שיכרות ונהיגה בשיכרות – עבירה לפי סעיף 64ד + 64ב (א) (2) + 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961 + סעיף 169ב לתקנות התעבורה; שבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין תשל"ז – 1977; נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לחבלת גוף ונזק לרכוש – עבירה בנגוד לסעיף 62 (2) + 38 (2) לפקודה; סטייה מנתיב נסיעה – עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה; אי מתן זכות קדימה – עבירה לפי תקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה; אי ציות לתמרור – עבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות + 21 (ג) לתקנות + 62 (8) לתקנות.

...

אין בידינו לקבל את המלצת שירות המבחן בענייננו כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר השני.

בכל הנוגע לתשלום הקנס, שלגביו הוקדש חלק מן הטענות שבערעור, ובשים לב לכך שהמערער אמור לרצות 9 חודשי עבודות שירות החל מאוגוסט, אנו מורים כי הקנס בסך 3,000 ₪ (או 30 ימי מאסר תמורתו ) ישולם לא יאוחר מיום 15.6.20.

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור.

זהו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה במחוז המרכז (כב' השופטת הבכירה וישקין).

בית משפט קמא הרשיע את המערער בבצוע עבירות של נהיגה בשיכרות מכוח סרוב למסור בדיקת שתן, נהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף אשר פקע ביום 13.12.2016 וללא פוליסת ביטוח בתוקף.

...

כב' השופטת רז מציינת את הדברים הבאים בעמ' 8 לפסק הדין החל משורה 12: "מאפייני שכרות של השפעת סמים שתוארו על ידי ע.ת בת/8 זהים לתיאור מאפיינים של נאשמים אחרים אותם רשם העד בדוחות פעולה בתיקים אחרים. אמנם מדובר בתיאור מאפיינים רלוונטיים, בדרך כלל, למשתמשי סמים, אך מדובר בתרשומת תואמת לחלוטין לתרשומת שערך העד בשלושה דוחות אחרים עד כדי כך שמתעורר ספק לגבי מהימנות התרשומת שלפני. העד אישר בעדותו כי אכן קיים דמיון בין רישום המאפיינים וטען כי כל מקרה לגופו. אלא שהשוואת הנוסח בו השתמש העד בכל תרשומת שערך מלמדת על שימוש באותו נוסח בדיוק. בנסיבות אלה המשקל הראייתי שניתן לתת למאפיינים שתוארו על ידי העד הינו משקל נמוך מאוד. אל מול גרסת השוטרים עומדת גרסת ההגנה כפי שהעידו הנאשם ואשתו באשר לנסיבות הימצאותם במתחם, גרסה שלא נסתרה. לא מצאתי להעדיף את גרסת התביעה על פי גרסת ההגנה." אני סבור שכב' השופטת רז בהחלט צדקה במסקנתה.

מכיוון שכך, אני סבור שלא ניתן היה לקבוע שהתקיים אצל השוטר אותו בסיס לחשד סביר ולכן הדרישה לבדיקת שתן לא הייתה כדין.

סיכומו של דבר, אני מקבל את הערעור במובן זה שאני מבטל את הרשעתו של המערער בביצוע העבירה של נהיגה בשכרות עקב סירוב למתן בדיקה.

מאחר ומדובר בביטול ההרשעה בעבירה המרכזית, אני מורה על החזרת הדיון לבית משפט קמא לשם גזירת העונש.

בית המשפט העליון דחה את העירעור, תוך שעמד על תופעת הקטל בכבישים, על חומרת המקרה ותוצאתו הטרגית וקבע כי מיתחם העונש אינו חורג מהראוי ואין להתערב בו. ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (22.12.15): על המערער אשר הורשע, לאחר שמיעת ראיות , בעבירות של הריגה, חבלה חמורה, נהיגה בשיכרות (מכוח סרוב לבדיקת שיכרות) ובקלות ראש, הושת עונש של 6 שנות מאסר בפועל, פסילת רישיון נהיגה למשך 20 שנים ופצוי למשפחת המנוח.

...

אחר כל הדברים האלה אני קובע מתחם ענישה כדלקמן : 7-11 שנות מאסר בפועל .

התוצאה היא כי בניגוד לאמור בגזר הדין ובגיליון ההרשעות הקודמות, ריצה הנאשם 14 ח' פסילת רישיון נהיגה בניכוי 30 ימים פסילה מנהלית, כך שבפועל הוא ריצה תקופת פסילה רצופה של 13 ח' זאת בניגוד לאמור בגזר הדין.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים : 10 שנות מאסר בפועל.

רקע: ביום 30.1.2024 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשיכרות – סרוב לבדיקת שיכרות לפי דרישת שוטר, ונהיגה ברכב ללא ביטוח תקף, בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], עבירות מיום 29.1.24.

" (ע"ח (מחוזי מרכז) 37430-11-18 אדם כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.11.2018)). וראו גם רע"פ 6661/14 איתן קוליה נ' מדינת ישראל (נבו 19.01.2015), שם נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעתו של המבקש בנהיגה בשיכרות מחמת סרוב למסור דגימת שתן.

...

נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי אין בטענות לחולשה בראיות כדי להצדיק בקשה לעיון חוזר, שכאמור לא נועד לפתיחה מחודשת של החלטת המעצר הקודמת; ומשנקבעה קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, כפי שגם הסכימו הצדדים בענייננו, אין מקום לדיון מחודש בטענות המבקש באשר לראיות בתיק.

בנסיבות אלה,- בשים לב לחומרת העבירה המיוחסת למבקש, למסוכנות הנשקפת ממנו כעולה מהאמור לעיל, ובשים לב לעברו התעבורתי המכביד,- אין מדובר בחלוף "זמן ניכר", ולא הובאו בפניי נסיבות חדשות או עובדות חדשות, כנדרש על פי סעיף 52 לחוק; ואני סבורה כי האיזון בין אינטרס המבקש ונסיבותיו לבין האינטרס הציבורי שבבסיסו ההגנה על ביטחון הציבור ממסוכנות המבקש ומועדותו, מוביל לשיטתי להותרת המבקש במעצר באיזוק.

אבהיר כי אין בכל האמור משום נעילת הדלת בפני המבקש, וניתן יהיה לשקול, בשלב מאוחר יותר, את הדברים בבקשה מתאימה לעיון חוזר לאחר חלוף זמן סביר; אך אני סבורה כי טרם בשלה העת לכך.