בהכרעת הדין הורשע המערער, מאיר מנחם, בבצוע עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ועבירת ניסיון למעשה מגונה לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק, בצרוף סעיף 25 לחוק.
אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש שהושת על המערער.
...
בד בבד הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהחלטה מיום 7.8.2017 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט מ' בר-עם) לבקשה.
מכאן קבעה השופטת: "בנסיבות אלה, ומשנתקבלה גרסת המתלוננת, שהיא למעשה הגרסה היחידה לאירוע – לא נותר ספק בכך ש[מנחם] הכניס את אצבעותיו ואת איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, בניגוד להסכמתה, וש[מנחם] לא יכול היה לטעות ולחשוב כי המתלוננת מסכימה למעשיו". עוד הוסיפה השופטת, כי מנחם לא הראה מניע כלשהו, אשר בגינו תבקש המתלוננת לטפול עליו "עלילה כה קשה".
נוכח כל האמור, קבעה השופטת ר' פרידמן-פלדמן כי יש להרשיע את מנחם בעבירות של ניסיון מעשה מגונה, ואינוס.
ברם, אחד מחריגיו של הכלל האמור – סעיף 9 לפקודת הראיות – מתייחס לאמרה שנשמעה סמוך לאחר ביצוע העבירה: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". סבורני, כי נוכח סמיכות הזמנים בין התרחשות האונס, לבין שיחתם הטלפונית של ד' והמתלוננת; ולנוכח העובדה שלדברי ד' שיחת הטלפון נעשתה ביוזמת המתלוננת – עשויה עדותה של ד' להוות ראיה לא רק לגבי מה שראתה בעיניה – רכישת גלולת הפוסטינור, או דברים ששמעה באוזניה – בכיה של המתלוננת וכאבה, אלא גם לגבי תוכן דבריה של המתלוננת – האונס שעברה.
השופט אברבנאל עורר אמנם ספק בנוגע לאפשרות להסתמך על עדותה של ד': "לטענתן של השתיים התקיימו ביניהן יחסים קרובים וקשר טלפוני יום-יומי, לרבות בערב עדותה של ד' בבית המשפט. אין לפסול את האפשרות כי בשיחות אלה הוחלפו ביניהן דברים אשר 'זיהמו' במידה מסוימת את עדותה של ד'. למשל דבריה של ד', ולפיהם המתלוננת אמרה לה בשעת צהריים ביום האירוע כי בכוונתה להגיע לביתו של [מנחם] בשעות הערב כדי לקבל מידיו את שכר עבודתה, אינם מתיישבים כאמור עם הודעות הפייסבוק שבת/1, שמהן עולה כי מטרת ביקורה בבית [מנחם] הייתה שונה, ועם יתר הראיות שלעיל שעל פיהן, טענה זו חסרת שחר". דעתי-שלי שונה בעניין זה. ספק שנתעורר למקרא הודעות הפייסבוק, ביחס לסיבת הגעתה של המתלוננת לביתו של מנחם – אינו מוביל למסקנה חד-משמעית, כי דבריה בהקשר הזה הם 'חסרי שחר'.
סוף דבר, אציע לחברַי לדחות את הערעור; הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין כאחד.
