בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את העירעור, לאחר שהמערער חזר בו מהערעור על הכרעת הדין; העמיד את המיתחם על 9 עד 24 חודשי מאסר בפועל, ואת עונשו של המערער על 9 חודשי מאסר בפועל, זאת בעיקר נוכח היתנהלותה של המנוחה, אשר ככל הנראה דעתה הוסחה בעת החציה, עקב שיחה בטלפון; ואישר את קביעת בית המשפט לתעבורה כי מדובר ברשלנות "בינונית הנוטה אף לגבוהה", תוך שציין את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו:
"אנו ערים לכך כי עובר לתאונה, נסע המערער [המבקש] במהירות נמוכה במיוחד, 6-5 ק"מ, אך אין בכך כדי לפטור אותו מחובותיו כלפי הולכי הרגל החוצים את הכביש, במיוחד כשמדובר במעבר חציה ובאור ירוק. הרשלנות התבטאה גם בכך שלא הבחין במנוחה שעמדה על אי התנועה לפני שירדה למעבר החציה לכיוון נסיעתו של המערער [המבקש]. כך או כך, מדובר ברשלנות משמעותית. לא זו רמת הנהיגה המצופה מכל אדם, על אחת כמה וכמה נהג אוטובוס מקצועי, כזה שנוהג בקוו שבו הוא מכיר את תואי התנועה על בוריו, שהרי הוא נוהג באותו מקום מדי יום ביומו. נזכיר שוב, כי שדה הראיה היה פתוח ולא הייתה כל סיבה שהמערער [המבקש] לא יבחין במנוחה על אי התנועה. וכפי שאמרנו, גם אם הבחין בה רק במעבר החציה המרוחק, עדין התרשל בכך שלא הבחין בה בהמשך".
בית המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור, תוך שחזר על ההלכה שנקבעה בעיניין אלמוג, אישר את הקביעה שהרשלנות בדרגה שבין בינונית לגבוהה, "שכן המבקש יכול היה למנוע בנקל את התאונה, לוּ הבחין מבעוד מועד במנוחה, כפי שהיה מצופה ממנו, וזאת בעיקר משעסקינן בנהג אוטובוס מקצועי, המכיר את תואי הדרך וכאשר שדה הראייה שלו היה פתוח, ולפיכך לא הייתה כל סיבה שהמבקש לא יבחין במנוחה".
עוד אפנה לרע"פ 5112/16 כהן נ' מדינת ישראל (4.7.16), בו נדון עניינו של נהג שהורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לאחר שדרס קשיש שחצה במעבר חציה הנמצא ביציאה ממעגל תנועה, כשנסע במהירות של כ-20 קמ"ש. בית המשפט לתעבורה קבע, כי אין מדובר בתאונה בלתי נמנעת, לאור שדה הראיה המלא שאפשר למערער עצירה בזמן, לו היה מבחין במנוח; קבע כי רף הרשלנות בינוני; העמיד את מיתחם העונש ההולם על 7 עד 20 חודשי מאסר; ולאחר ששקל את עברו התעבורתי הכמעט נקי (הכולל 2 הרשעות בלבד) ואת נסיבותיו האישיות, הטיל עליו 9 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.
...
הקביעה ששיקולי ההרתעה אינם צריכים להילקח בחשבון בקביעת מתחם העונש ההולם היא נכונה, אולם בקביעת מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, על בית המשפט להתייחס בין היתר לערך החברתי שנפגע ולמידת הפגיעה בו, ובסופו של דבר על העונש להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם.
על יסוד הנחה זו הוא צועד צעד נוסף קדימה ואומר ש- "אם בשל מידת אשם מופחתת או נמוכה המחוקק נכון היה לקבוע עונשים מרביים מקלים יותר מאלו שהיו מקובלים בעניינם של ממיתים שביצעו את עבירות ההמתה מתוך מחשבה פלילית, נראה כי בעניינם של אלו שביצעו את העבירות שלא מתוך מחשבה פלילית, כי אם מתוך רשלנות, מקל וחומר שנכון יהיה לתת ביטוי גבוה יותר למידת האשם המופחתת".
בכל הכבוד, נראה לי שההנחה שבבסיס המסקנה, שגויה, וממילא גם המסקנה חסרת תוקף.
בשוקלי את נסיבות התאונה; את מידת רשלנותו של המערער; את העובדה שהמערער עצר במקום מיד ועשה כל שיכל כדי לסייע למנוחה; את השיהוי בהגשת כתב האישום ואת פרק הזמן שעבר מהתאונה ועד היום; את עברו התעבורתי של המערער, הכולל גם הרשעה אחת בגרימת תאונת דרכים מלפני כ-20 שנה; את נתוני המערער ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות; את הפגיעה שתיגרם למערער ולמשפחתו מהמאסר; ואת מדיניות הענישה הנוהגת; נראה לי שיש לקבוע את עונשו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח, אולם לתקופה קצרה יותר מזו שנקבעה לו, ולקצר את תקופת שלילת רישיון הנהיגה שלו.
