ערעור על הפחתת אחוזי נכות צמיתה בתאונת עבודה

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 16.9.18, אשר קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 0% מיום 1.10.14.

הועדה הרפואית לעררים ("הועדה") היתכנסה ביום 20.11.16, ערכה למערער בדיקה קלינית, ופרטה את ממצאיה כדלקמן: "צבע עור וחום תקין בגפיים תחתונים, כוח גס ותחושה שמורים, הקף שוקיים וירכיים שווה בנקודות זהות. ברך שמאל ללא סימני תפליט או נעילה, יציבה, יציבה תחת משקל הגוף, הפעלת ברך שמאל: יישור מלא, כיפוף 120 מעלות, עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה" הועדה החליטה לעצור את הדיון ולהודיע למערער על כוונתה להפחית אחוזי נכות בגין החבלה בברך שמאל.

בפסק דין מיום 21.6.18 אישר בית הדין הארצי את הסכמת הצדדים, שלפיה עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים, על מנת שתידון מחדש בהחלטתה להפחית מאחוזי הנכות הצמיתה של המערער בהתאם למתווה המפורט בפסק הדין של בית הדין האיזורי ("פסק הדין המחזיר") (ההדגשה במקור – א"ק).

ממצאים אלה, לדעת הועדה, אינם באים לידי ביטוי באחוזי נכות ומכאן מסקנת הועדה שלא נותרה למערער נכות בעקבות תאונת העבודה שהוכרה.

...

נדחית טענת המערער שלפיה הוראת פסק הדין "תדון מחדש" משמעה שבית הדין הורה לוועדה לערוך בדיקה קלינית עדכנית.

טענת המערער שהמסמכים הרפואיים ובדיקות הדימות מצביעים על מוגבלות, דינה להידחות.

בעניינו של המערער נימקה הוועדה מדוע הממצאים אינם מקנים נכות, ומדובר בקביעה רפואית שאין מקום להתערבות בית הדין בה. סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

הרקע העובדתי הועדה קבעה למערער נכות רפואית יציבה בשיעור 10% לפי סעיף 42(1)(ד)(II), פציעת שרירי כתף, וכן הפעילה את סעיף 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן –התקנות), כך שבסך הכל נקבעה למערער נכות צמיתה בגובה 13.34%.

(3) לא ברור מדוע הועדה לא הפעילה את תקנה 15, זאת לאור העובדה שהמערער הפסיק לעבוד לאחר התאונה.

כידוע, בית הדין מוסמך לידון במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים רק בשאלות משפטיות.

באשר לטענת המערער לפיה לא הוזהר לעניין הפחתת סעיף 15, נציין, כי מקום בו אין חולק כי המערער הוזהר ביחס להפחתה צפויה של אחוזי הנכות והתבקש להמציא את מכתב ההאזהרה שקבל כתנאי להמשך בירור ההליך (ראו עמוד 2 שורות 3-4 לפרוטוקול מיום 13.11.2019), ומקום בו לא פעל כאמור, לא יוכל הוא להיבנות מהטענה שלא הוזהר ביחס להפעלה חלקית של סעיף 15.

...

מכאן, שאין בידינו לקבל את טענת המערער, כי הוועדה התעלמה מחוות הדעת מטעמו.

על כן, מקום בו הטרוניה של המערער מתבססת על אי המצאת המסמכים עליהם התבססה הוועדה בדבר מצב קודם, מבלי שהמערער הוכיח כי ביצע פניה לקבלתם, דין הטענה להידחות.

על כן, מקום בו הוועדה הזהירה את המשיב בדבר העובדה שנצפה מחוץ לחדר הבדיקה כשהוא מפגין טווח תנועה רחב יותר מזה שהפגין בבדיקה, והמערער לא התייצב לישיבה הנוספת והסתפק בטענות בא כוחו לפיהן לא ביצע תנועות כאמור, הרי שדין טענתו להידחות.

סוף דבר - הערעור נדחה, וכמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

זהו פס"ד בעירעור שהגיש המערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 29/10/19 אשר הפחיתה למערער את אחוזי הנכות הצמיתה שלו מ-18.77% שקבעה הועדה מדרג ראשון, ל-10% (למרות שלדבריו שלח קודם להחלטת הועדה פקס ובו הוא מודיע על חזרתו מהערר).

המערער נפגע במהלך משחק כדורגל ב-9/1/18, והתאונה הוכרה כתאונת עבודה.

ביום 15/7/18 היתכנסה וועדה מדרג ראשון וקבעה לו (מעבר לאחוזי נכות זמניים) 18.77% נכות צמיתה.

...

סוף דבר: בנסיבות העניין, אין מנוס מדחיית הערעור.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בתל אביב (כבוד השופט אילן צור) בת.א 48559-10-19 מיום 6.12.20, בה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת, קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "המבקשת") להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי- ענף נפגעי עבודה (להלן: "המל"ל") ודחה את בקשתה למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, לבדיקת נכותו של המשיב 1, ס.ר (להלן: "המשיב 1").

הועדה קבעה למשיב 1 נכות צמיתה בשיעור - 15% לפי סעיף 41(4)(ב) בגין תלונותיו על כתף ימין, אך נכתה על חשבון מצב קודם - 10% נכות.

נוכח קביעת וועדת הערר השנייה, אשר מצאה לייחס לתאונה השנייה את מלוא אחוזי הנכות שקבעה בגין מצבו של המשיב 1 בכתף, ולא הפחיתה אחוזי נכות בגין עבר רפואי, הגישה המבקשת בקשתה לבית משפט קמא להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. המשיב 1 היתנגד לבקשת המבקשת.

וועדת הערר השנייה מיום 13.8.19 היא הועדה אשר קבעה את נכותו הצמיתה של המשיב 1 בגין התאונה השנייה ולא כטענת המבקשת, הועדה השנייה מיום 12.2.19.

...

ואם זהו המצב, הרי שבהחלט יכלה הוועדה לעררים לאחר התאונה השנייה להגיע למסקנה כי אין מקום לנכות בגין מצב קודם וכי הממצאים שמצאה נובעים כולם מהפגיעה בתאונה השנייה.

אין בקביעה זו כדי לקבוע שוועדה אחרת לא יכלה להגיע למסקנה שונה.

סוף דבר בקשת המבקשת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל – נדחית.

ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 8.3.2021 (להלן - הועדה), אשר היתכנסה מכוח פסק דין בתיק ב"ל 34700-12-19 (להלן - פסק הדין המחזיר) וקבעה למערערת נכויות זמניות וכן נכות צמיתה בשיעור 0%.

לטענת המערערת בכתב העירעור ובסיכומי ההשלמה, אשר הוגשו לאחר דיון הערכה מוקדמת, שגתה הועדה כאשר לא מילאה את חובת האזהרה ולא הודיעה למערערת על כוונתה להפחית את אחוזי הנכות שהוענקו לה על-ידי ועדת ערר קודמת.

כך למשל כתב כי "כותב ד"ר רסין שברור 'לא הצליח למצוא גורם מחולל'" כביכול כציטוט מפיו של ד"ר רסין, בעוד האחרון כתב במפורש כי "הארוע המחולל היה ללא ספק הארוע מתאריך 16/12/13 שהוכר על ידי המל"ל כתאונת עבודה". המערערת ביקשה כי בית הדין יקבע את אחוזי הנכות על-פי תדירות ההתקפים כעולה מדבריה בפני הועדות, אשר לטענתה התקבלו כעובדה אשר אין עליה מחלוקת או, לחלופין, יחזיר את התיק לועדה אחרת, תוך מתן הוראות לקבוע את שיעור הנכות בלבד וזאת על-פי תדירות ההתקפים.

...

לא בחומר שבתיק אין כל עדות למבחני פרובוקציה למבחני תגר העשויים להעיד על פתולוגיה אך בהחלט קיימת סבירות שכך הוא הדבר אני מקבל בכך את ההסבר הפתופיזיולוגי שמציע ד"ר רסין בחוות דעתו אך יחד עם זאת לא ברור לי כיצד אירוע חד פעמי שאירע ב 2013 יכול לגרום לפתולוגיה נשנית זו אלא אם מדובר במחלה סיסטמית בה לוקה התובעת והעלולה לגרום לעיוות של עורקים רמז לכך ניתן למצוא בחוו"ד של ד"ר רסין מתאריך 19/8/19 בה כותב "במהלך הצנתור עדות לספאזם חמור של עורק רדיאלי" כלומר עדות לעווית של עורק ביד כלומר גם ד"ר רסין רומז על כך שיתכן שמדובר במחלה סיסטמית וככזו ברור שלא נגרמה על ידי אירוע חד פעמי שביטויו הראשון היה בלב.

לאור האמור לעיל – משלא ניתנה בחוות דעתו של היועץ התייחסות ראויה לחוות דעתו של ד"ר רסין, דין הערעור להתקבל.

לפיכך אני מורה כי עניינה של המערערת יובא בפני ועדה רפואית לערעורים בהרכב חדש.