לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים (השופטת יפה שטיין; צ"ו 77897-01-23) בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: העובד) לצרוף קלטת השימוע שהקליטה המשיבה (להלן: המעסיקה) לצורך הסתמכות בסיכומיו עליה.
בית הדין האיזורי דחה את הבקשה בקובעו כך:
"אין מקום להוסיף בשלב זה ראיות שלא עמדו בפני בית הדין במועד הדיון, כשענין זה הועלה רק לאחר סיום הדיון שקוים בצו הזמני (ולא נטען שיש חוסר התאמה לכאורה בין ההקלטה לבין תמליל השימוע). ממילא אף לא ניתן לצטט מתוך ההקלטה אלא מתוך התמליל שהוגש. בכל מקרה משמדובר בבקשה לצוו זמני דחוף אין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות, כשלא היתה כל סבה שלא לבקשם סמוך לאחר השימוע, או לכל המאוחר לקראת מועד הדיון, מה גם שייתכן והגשת מיסמך נוסף/הקלטה תגרור דיון נוסף ואולי אף תצריך שמיעת עדותו של המקליט. הבקשה נדחית".
כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות העירעור שבפנינו.
המעסיקה טענה בתגובתה כי היה על העובד להגיש את הקלטת עת הגיש את הבקשה לצוו מניעה (31.1.23) ולמצער טרם הדיון בבקשה לסעד זמני (19.2.23); פרוטוקול הדיון נימסר לעובד עוד בטרם הוגשה הבקשה לסעדים זמניים, והעובד לא טען בבקשה לסעד זמני או בדיון בבקשה זו כי פרוטוקול השימוע אינו משקף נאמנה את השימוע; המעסיקה טענה כי ניסיון העובד לטעון כי רק במהלך הדיון לסעד זמני התחוור לו כי בהקלטה מצויים חלקים נוספים החיוניים לו – הנו חסר יסוד, ועוד טענה כי היה עליו לצרף את התמליל ביחד עם הקלטת בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה; גם במסגרת בקשתו, לא טרח העובד לצרף במעטפה חתומה תימלול של ההקלטה, אלא ביקש כי יותר לו לצרף את קלטת השימוע ולהפנות אליה; צירוף קלטת בשלב הסכומים עומד בנגוד לדיני הראיות ולעקרונות שהותוו בע"ע 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ - דמטרי מלי (9.12.10) (להלן: ענין קל-לי); המעסיקה דוחה את טענת העובד כאילו הפרוטוקול שערכה צונזר או תוקן בהיבטים מהותיים, ולטענתה אף הדוגמאות שמביא העובד מלמדים כי מדובר בעניינים בלתי מהותיים; ככל שבית הדין יסבור כי יש מקום להדרש לתוכן הקלטת ייתן הוראות דיוניות מתאימות.
דומה כי בהיבט זה קיימת מחלוקת בין הצדדים, כשהמעסיקה טענה שלא הושמטו חלקים מהותיים מהתמליל שהוגש כראיה, ואילו העובד חלק על כך. בית הדין האיזורי לא בחן היבט זה, ולא הכריע במחלוקת זו. משכך, בהיבט זה קיים חסר בהחלטתו, בפרט נוכח חילוקי הדיעות שנתגלעו בין הצדדים אם החסר בתמליל מהותי אם לאו, ואין מנוס מהחזרת הבקשה לצרוף ראיה לשקילה מחודשת.
וכך נאמר:
"..דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשת סליל ההקלטה עצמו, או המדיה הדיגיטלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לרבות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מוועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. ככלל יש לצרף לכך גם תמליל, שישמש כאמצעי עזר, ויעלה על הכתב את שנאמר בהקלטה. מובן כי התמליל אמור להיות מקצועי ואמין כשלעצמו, ולשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת. על מנת שביה"ד יוכל להתרשם מכך יש לצרף לתמליל תצהיר, או אישור אחר, של מי שערך אותו. האמור לעיל הינו דרך המלך, אך ייתכנו לה חריגים בתלות בסוג ההליך המתנהל ובכלל נסיבות העניין. הערכאה הדיונית היא שתיתן דעתה לכלל השיקולים ותחליט אם יש הצדקה לקבל הקלטה – או תמליל – כראיה גם אם הוגשו שלא במסגרת "דרך המלך", הכול תוך שמירה על העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות בהתאמה לסוג ההליכים המתנהלים בבתי הדין לעבודה, ולשם השגת התכלית של חשיפת האמת ועשיית צדק.
...
בית הדין האזורי דחה את הבקשה בקובעו כך:
"אין מקום להוסיף בשלב זה ראיות שלא עמדו בפני בית הדין במועד הדיון, כשענין זה הועלה רק לאחר סיום הדיון שקוים בצו הזמני (ולא נטען שיש חוסר התאמה לכאורה בין ההקלטה לבין תמליל השימוע). ממילא אף לא ניתן לצטט מתוך ההקלטה אלא מתוך התמליל שהוגש. בכל מקרה משמדובר בבקשה לצו זמני דחוף אין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות, כשלא היתה כל סבה שלא לבקשם סמוך לאחר השימוע, או לכל המאוחר לקראת מועד הדיון, מה גם שייתכן והגשת מסמך נוסף/הקלטה תגרור דיון נוסף ואולי אף תצריך שמיעת עדותו של המקליט. הבקשה נדחית".
כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפנינו.
דומה כי בהיבט זה קיימת מחלוקת בין הצדדים, כשהמעסיקה טענה שלא הושמטו חלקים מהותיים מהתמליל שהוגש כראיה, ואילו העובד חלק על כך. בית הדין האזורי לא בחן היבט זה, ולא הכריע במחלוקת זו. משכך, בהיבט זה קיים חסר בהחלטתו, בפרט נוכח חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים אם החסר בתמליל מהותי אם לאו, ואין מנוס מהחזרת הבקשה לצירוף ראיה לשקילה מחודשת.
משני השיקולים לעיל, סברנו כי אין מנוס מהחזרת הבקשה לצירוף ראיה לשקילה מחודשת על ידי בית הדין האזורי.
סוף דבר – הערעור מתקבל כאמור בסעיף 17 לעיל.
