ערעור על היטל השבחה ואיחור בהגשת שומה נגדית

בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה מחוז תל אביב (להלן: ועדת הערר) מיום 6.9.2015.

המבקש הגיש שומה נגדית מטעמו, והמחלוקת בין הצדדים הועברה להכרעתו של שמאי מכריע בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 14(ב) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערר, וזה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי.

בפסק הדין אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיה של ועדת הערר באשר לאיחור שחל בהגשת הערר על עצם החיוב.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובתה של הוועדה המקומית.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

לא הודיעה הועדה לחייב בהיטל על הצגת לוח השומה ועל זכותו להגשת ערעור, לא יתחיל לרוץ המועד להגשת ההשגות על השומה (ראו א' נמדר, היטל השבחה, 339 (2011)).

הארכת המועד בכל האמור לעיל לא תם הדיון, שהרי אין חולק כי הדרישות לתשלום ההיטל נימסרו למערערת כבר בחודש מאי 2018 או לכל המאוחר במועד קבלת השומה הנגדית שהוכנה עבור המערערת מיום 16/8/2018.

המערערת לא הצביעה על נימוק ראוי כלשהוא לאיחור בהגשת הערר, והנימוקים שפורטו על ידה, בירור משפטי או עובדתי, אינם רלבאנטיים לשומה.

...

עם זאת, תקנה 1 לתקנות מחייבת את הוועדה המקומית למסור את ההודעה "..לאדם שאליו היא מכוונת..". בהתאם, אני סבור שלא ניתן להסתפק בהוכחת ידיעה, ועל הוועדה להוכיח את המסירה באחת הדרכים הקבועות בתקנות.

הארכת המועד בכל האמור לעיל לא תם הדיון, שהרי אין חולק כי הדרישות לתשלום ההיטל נמסרו למערערת כבר בחודש מאי 2018 או לכל המאוחר במועד קבלת השומה הנגדית שהוכנה עבור המערערת מיום 16/8/2018.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪.

שכן, מיד שנודע להם על היטל ההשבחה, הם פנו לשמאי הוועדה ותוך זמן סביר אף פנו והגישו את הערר.

סיכומי טענות הוועדה הוועדה שבה על טענתה כי בעת הגשת הבקשה להארכת מועד לא נימצאו בה טעמים מיוחדים למתן אורכה וכי טיעוני המערערים שם, היתמקדו בעיקר בהיעדר קבלת השומות, כאשר לא עלתה כל טענה ביחס לשומות עצמן ולחיוב עצמו או לגובה היטל ההשבחה אלא כל שנעשה שם היה הפנייה לנספח התומך בטיעון, מבלי לנמקו, להביאו, לצטטו ומבלי להניח בפני הקורא את הטענות הנטענות ובכך יש חוסר תום לב בניהול הליך לא תקין בשל ההמנעות מהעלאת הטענות ישירות בהודעת הערר.

כך, למשל, סכוייה של בקשה לדיון נוסף להיתקבל פחותים מסכוייו של ערעור, כשיתר התנאים שוים); וכן שיקולים הנוגעים, בין היתר, לסיבות לאיחור בהגשת ההליך (אם המבקש היה תם לב, התרשל או השתהה – ובאיזו מידה, אם היה מיוצג, אם נפלה טעות שבדין); למידת ההסתמכות של הצד שכנגד על סופיות ההחלטה (אם ידע שבכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי, אם שינה מצבו לרעה, אם יש חשיבות מיוחדת בהכרעה מהירה); לאנטרס של הציבור או של צדדים שלישיים בהכרעה בהליך (אם ההליך מעורר שאלה שתפתח את המשפט ויש לציבור אינטרס שתוכרע; אם דחיית הבקשה עלולה לפגוע בצדדים שלישיים); לחשיבות הזכויות הנדונות ולמידת הפגיעה בהן; ולמיהות המבקש (פרט או רשות).

...

סיכומו של דבר לא מצאתי שנפלה בהחלטת יו"ר הועדה טעות המצדיקה התערבותי.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו לועדה, המשיבה 2 הוצאות הערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

ביום 28.9.22 שלחה המשיבה למערערת מכתב שעניינו "חוב היטל השבחה" ובו צוין כי המועד להגשת ערר הנו 45 ימים (נספח 11 לתשובה).

המשיבה טענה בתגובתה כי: (1) הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד שבדין להגשת הערר והיה על המערערת להגישה בתוך סד הזמנים הקבוע להגשת ערר; (2) עמידה על המועדים הכרחית לצורך ניהול תקין של הליכים, ליעילות, ודאיות ושיוויון על כלל הנישומים; (3) לא נמצא טעם סביר להגשת הבקשה לאחר חלוף המועד להגשת הערר גם אם המבקשת לא היתה בקיאה במועדים החלים על פי דין; (4) לא נימצאו טעמים מיוחדים למתן ארכה – חגי תשרי, לוח הזמנים, חוסר ידיעת המועדים החלים וקשיי המימון אינם עולים לכדי טעמים מיוחדים; (5) המערערת לא הצביעה על פגם או שגיאה בהחלטת ועדת הערר מאחר ומרחב הבקורת השיפוטית של ערכאת העירעור על החלטותיה הנו מצומצם ביותר ועל בית המשפט להמנע מלהתערב בהחלטות פרוצדורליות של הוועדה; (6) ועדת הערר עצמה נוטה לאמץ את שיקול דעתו המקצועי של השמאי המכריע ולהמנע מלהתערב בקביעות שבמומחיותו; (7) עצם העובדה שהשומה המכרעת נוטה באופן קצוני וחריג כלפי מעלה אינה מהוה טעם מיוחד; (8) טענותיה העובדתיות של המערערת, בנוגע לטעות בספירת הימים, קשיי המימון וקשיי הנגישות לייעוץ המקצועי, שאינם מהוים טעם מיוחד לכעצמם, לא מהוים טעם מיוחד גם במצטבר, ובעיקר משלא נתמכו בתצהיר; (9) לא נטען בבקשה להארכת מועד לגבי סכויי הערר לכאורה (למעט הנזק הכספי שאינו מהוה שיקול רלוואנטי) והעלאת טענות בעיניין זה במסגרת העירעור היא הרחבת חזית אסורה; (10) הקביעות בענין וכט אינן חלות במקרה דנא.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 14 (ב)(4) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבנייה קובע: "על החלטתו של השמאי המכריע כאמור בפיסקה (3), יכולים החייב בהיטל או הועדה המקומית לערור לפני ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך 45 ימים מיום המצאת ההחלטה של השמאי המכריע; יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופה האמורה מטעמים מיוחדים שיירשמו." בקשה להארכת מועד כגון זו שלפניי נבחנת בשני שלבים: ראשית, ייבחן קיומו של טעם מיוחד לאיחור.

גם כאשר טעות נעשתה בתום לב ובשל טעות בסדרי הדין אין הצדקה בהכרח כי דוקא הצד שכנגד שלא טעה ישא בתוצאות הטעות ותיפגע ציפיתו הדיונית (בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשוילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)).

היינו, בנגוד למצב בעיניין גיטליץ, בו בעת הפניה לקבלת ארכה כבר היו קיימות בפועל שתי שומות בפער ניכר על אותם מקרקעין, בעיניין שלפניי טרם הוצאו שומות למשיבות 2-3 וממילא אין לדעת האם חיוב היטל ההשבחה הסופי שיושת עליהן, אם ישיגו על אותה שומת שמאי מכריע שתוצא גם להן אם יבקשו זאת (כך הצהירה המשיבה בדיון שלפניי שתיעשה), יופחת בהליכי ערר שיינקטו, אם יינקטו.

...

לסיכום, הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליכים שיפוטיים היא כורח המציאות שכן חריגות בלתי מוצדקות פוגעות בזכויות בעלי הדין והציבור הרחב.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות, בנסיבות, על הצד הנמוך, בסך 10,000 ₪.

המשיבה ציינה כי בשל "תקלה שמקורה אינו ידוע, במיילים שהועברו מהועדה המקומית ב- 2 תאריכים שונים (ביום 30.11.22 וביום 23.1.23) לצורך הגשת ערר למשרד הח"מ, גרמה לכך שככל הנראה לא התקבלה אצל משרד הח"מ ההנחיה לטפול בהגשת ערר על השומה...". המשיבה ציינה כי האיחור הוא של כשלושה חודשים וחצי מהמועד להגשת הערר, וכן הפניתה לכך שקביעת השמאי המכריע נשענת על קביעה קודמת של ועדת הערר, שבקשר אליה תלויים ועומדים ערעורים מינהליים.

לצד זאת, המשיבה מפנה לכך שלמערער לא ייגרם כל נזק, והנזק היחיד הוא הסתמכות על שומה מכרעת מיטיבה שמבטלת חיוב שריר וקיים בהיטל השבחה, תוך רצון להמנע מבירור האמת.

ביסוד הדרישה ל'טעמים מיוחדים שירשמו' להארכת מועד שנקבע בחיקוק, מצויים החשיבות של שמירה על סדרי דין, עקרון סופיות הדיון, הסתמכות הצד שכנגד על כך שנוכח חלוף המועד לא יוגש ערעור או ערר על פסק הדין או ההחלטה שניתנו לטובתו [בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה, עמ' 4, ((30.3.2012; רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ, פסקה 15, (6.1.2020)].

...

בסופו של יום, מקובלת עלי עמדת בא-המערער כי אם היה די בקיומה של תקלה משרדית או התרשלות בטיפול כדי להקים 'טעם מיוחד', אזי אין עוד ערך לחובת בעלי הדין לעמוד במועדים שנקבעו.

בשולי הדברים, אציין כי נוכח המסקנה אליה הגעתי איני נדרש לטענת המערער המופנית לכך שלא הוגש תצהיר התומך בבקשה.

סיכום על יסוד האמור, אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת יו"ר ועדת הערר לקבל את בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת ערר.