לאור מסקנתי זו עלי לידון בשתי שאלות: ראשית, האם למר צימרמן (המערער) מעמד בדין לערער לפנינו על החלטתה של שרת הבריאות; שנית, האם ראוי הוא להתערב בהחלטתה של שרת הבריאות בעיניין התליית רישיונו של המשיב 3.
מה היגיון יש להעניק לו זכות ערעור, מקום שהשר החליט לבטל או להשעות את רישיונו של רופא השיניים? גם חברי, השופט מלץ, עומד על קושי זה, תוך שהוא מציין, כי "זו תוצאה שקצת קשה להשלים עימה".
לדעת, התשובה על קושי זה הנה, כי במקום ששר הבריאות החליט שלא ליתן צו בעיניינו של רופא, עומדת בפני המטופל-המתלונן אפשרות הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק.
מדוע לא תנתן לאדם המטופל שניפגע זכות ערעור על החלטה, שאף היא החלטת השר, שלא לבטל ושלא להשעות את הרישיון? מדוע יש להפנותו, במקרה זה דוקא, לבית המשפט הגבוה לצדק? המסקנה המתבקשת היא אפוא, שהפקודה התכוונה רק לרופא שניפגע מהצו של שר הבריאות, והוא כמובן יכול להפגע רק במקרה שניתן צו לביטול רישיונו או להשעייתו, אך לא כאשר לא ניתן כל צו שהוא.
...
המשיב 3 לערער על חומרת העונש, וערעורו נדחה על-ידי בית-משפט זה. המדינה לא מצאה לנכון לערער ולדרוש החמרת העונש.
לדעת של אלה-והמה ארבעה רופאים ונציג היועץ המשפטי לממשלה-הדרישה לשלילה טוטאלית של רישיון המשיב 3 היא "מוגזמת ואינה מקובלת עלינו בכלל", והסנקציה ההולמת היא, לדעתם, שלילה לתקופה של שנתיים ימים, בניכוי ארבעת החודשים שבהם ישב המשיב במאסר בפועל.
אשר-על-כן דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור.
