ערעור על החלטת רשמת בדבר סילוק על הסף ופטור מאגרה

דרך זו של פניה חוזרת ונשנית, שוב ושוב, בנושאים שכבר נדונו, יכול ומצדיקה סילוק על הסף, ללא צורך בתשובה, ומכל מקום, הנושא אינו דורש הכרעה במסגרת בקשת רשות ערעור זו. לגוף הדברים, צדק בית המשפט קמא (כב' הרשמת הבכירה אירנה רוזן ) בהחלטה מיום 5.8.20 כי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות כב' השופט ליבליין וצדק בית המשפט קמא (כב' הרשמת הבכירה אירנה רוזן) בהחלטה מיום 15.9.20 כי היתה למבקשים אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות קודמות שניתנו בידי כב' השופט ליבליין ושאין מקום לפטור מאגרה.

...

בהמשך, ראו סע' 16 לבקשה 131 לבית המשפט קמא: "כב' השופט מנסה בכל כוחו לשבש את ההליך שבפניו, וכאשר לא צלחו דרכים קודמות לשיבוש ההליך, מצא דרך חדשה ומקורית ותמוהה לשיבוש ההליך וזאת באמצעות חיוב התובעים באגרה בגין התביעה בסך של 2.5 מיליון ₪, למרות שבתביעה לא עתרו התובעים כלל וכלל לסעד בסכום של 2.5 מיליון ₪". ראו סע' 18 לבקשה 131 בבית המשפט קמא: "לפיכך, מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי ההחלטות ניתנו בחוסר סמכות, ולכן בטלות מעיקרן, ומעולם לא היו בתוקף, ולכן זכאים התובעים לפטור מאגרה". כבר כעת, אציין כי טיעונים מבישים אלו, שנשמעו מפי המבקשים בבית משפט קמא במסגרת בקשה 131, דינם היה להידחות על הסף, והיה מקום רק בשל כך לדחות את בקשה 131 ואולי לנקוט בסנקציות חמורות יותר.

סיכומם של דברים וכפי שהקדמתי, דין הבקשה להידחות.

יחד עם האמור, בנסיבות שפורטו, ומשלא היה מקום להגשת בקשת רשות ערעור זו, הנני מחייב את המבקשים בתשלום סך של 5,000 ₪ כהוצאות לטובת אוצר המדינה.

בהסתמך על החלטה 1, ובהתאם להוראת תקנה 14(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות") הקובעת כי החלטה של בית משפט למתן פטור מתשלום אגרה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה תהווה ראיה לכאורה לחוסר יכולת המבקש לשלם את האגרה, ניתנה ביום 7.2.2010 החלטתה של כב' הרשמת רות וקסמן בתובענה 2, לפיה התקבלה בקשת התובעים למתן פטור מתשלום אגרה (להלן: "החלטה 2").

המדינה הגישה לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על החלטה 1 (ע"ר 7401-02-10) אשר נדון בפני כבוד השופטת עפרה צ'רניאק, וביום 11.3.2010 ניתן פסק דינה בו נקבע: "אשר על כן, אני מקבלת את העירעור והענין יוחזר לדיון בפני כב' הרשמת אשר תאפשר למדינה להשלים את טיעוניה על פי כלל המסמכים שהוסיפו המשיבים לאחר שנתנה את תגובתה." "בנסיבות הענין לא רק שמצאתי שאין כלום בבקשה לפסילה אלא שהגעתי גם למסקנה שאין כל מקום לדחות את מתן ההחלטה עד לאחר שהמשיב יפנה לביהמ"ש העליון כדי לערער על החלטתי זו." "יחד עם זאת, כדי לאפשר למערער לערער על החלטתי, לא תידון כב' הרשמת מחדש בבקשה לפטור עד אשר יתן ביהמ"ש העליון את החלטתו." (להלן: "פסק דין 1").

בכך גילו את דעתם כי ביטול פסק הדין ייעשה במסגרת הליך ערעורי, ומקובלת עלי טענת המדינה כי דרך המלך להשיג על החלטות שיפוטיות היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, ולא על דרך הגשת תובענה לסעדים הצהרתיים בדבר בטלות ההחלטות מחמת תרמית ולסעדים כספיים כנגד נושאי משרה שיפוטית אשר ישבו בדין במסגרת אותן תובענות או כנגד המדינה.

אותן טענות בדבר תרמית והתנהלות קלוקלת ממשיכות לשמש את התובעים במסגרת תביעות דומות אם לא זהות לביטול פסק דין 1, המוגשות לפני ערכאות אחרות, לרבות זו שלפני, ומשכך דין התובענה סילוק על הסף.

...

אבהיר כי גם בהתעלם מאותן החלטות של ערכאות אחרות, בחינת טענת התרמית לגופה הובילה אותי למסקנה כי זו אינה מקימה עילת בטלות, כטענת התובעים.

למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי יש ממש בטענת המדינה לפיה דין התובענה להידחות מחמת התיישנות (ראו סעיף 30 לבקשה לסילוק התובענה על הסף), מאחר והטענות המועלות על ידי התובעים בהליך דנן כנגד פסק דין 1, היו ידועות להם כבר במועד בו ניתן במהלך הדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11.3.2010 לפני כב' השופטת צ'רניאק אליו הפניתי קודם) .

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.

בבית המשפט העליון ע"א 5797/19 לפני: כבוד הרשמת שרית עבדיאן המערערת: ריבה עזריאלנט נ ג ד המשיבים: 1. אהוד בן ש"ך 2. מרדכי בן ש"ך 3. תשבחות חברה להשקעות ישראליות 4. שכביץ בע"מ 5. פטרולגז חברת הגז הישראלית ( 1969) בע"מ 6. מדינת ישראל בקשות למתן פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון; תשובה מטעם המדינה; תשובה מטעם המשיבים 5-1; תגובה מטעם המערערת לתשובות; בקשה לדחיית העירעור על הסף; תשובת המערערת לבקשה; תגובת המשיבים לתשובה ][]פסק-דין והחלטה

לטענת המשיבים יש לסלק את העירעור על הסף.

שאלה מעין זו עמדה בעבר במחלוקת בין כבוד השופטים י' דנציגר ל-צ' זילברטל בעיניין וינשל הנ"ל. השופט דנציגר סבר כי מקום בו בעל דין הגיש ערעור על החלטת רשם לדחות את בקשתו בעיניין אגרה וערעורו נדחה, אין הדבר מונע מבעדו לערער על החלטת הרשם גם בגדרי העירעור על פסק הדין הסופי בהליך (שם, בפסקה 60 לפסק דינו של השופט דנציגר).

...

אולם, על מנת שלא ליצור "מעגל שוטה" דיוני אני מורה כי המערערת תשלם אגרה בסך של 1,000 ש"ח ותפקיד עירבון בסך של 5,000 ש"ח. לסיכום: אני מורה על מחיקת הערעור על הסף ככל שהוא מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2019.

לעומת זאת, הבקשה למחיקת הערעור ככל שהיא מופנית נגד ההחלטה מיום 18.6.2019, נדחית.

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.

כמו כן, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, אף העירעור העקרי סולק זה מכבר – לפני למעלה משנה – כך שאין עוד מקום להוסיף ולהגיש בקשות שונות בעיניינו ואף אין עוד מקום להגשת ערעורים על ההחלטות בהליכים הנלווים (בכלל זה, במסגרת הליכי ערעורי רשם).

על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8101/22), אשר נדחתה על הסף ביום 27.2.2023.

הבקשה שהועברה אליי להכרעה היא איפוא, הבקשה לפטור מתשלום אגרה בעיניין ערעור הרשם הנידון (ע"ר 72731-03-23), שאותו הגיש המערער על החלטת הרשמת מיום 18.9.2022, אשר ניתנה בתיק ע"ר 41671-05-22, ואשר דחתה את בקשת הארכה של המערער להגשת ערעור על החלטת הרשם מיום 14.3.2022.

העדר אפשרות לידון בעירעור העקרי, אשר סולק זה מכבר בלי שננקט הליך ערעור כמתואר לעיל, ביום 18.1.2022 ניתנה החלטת הרשם הדוחה את בקשות הפטור שהגיש המערער, תוך קביעה כי עליו לשלם את האגרה ולהפקיד את הערבון עד יום 27.1.2022, שאם לא כן, העירעור יימחק.

מעת שלא הוגש ערעור על סילוק העירעור העקרי, המשמעות היא כי הליך העירעור העקרי סולק והסתיים בהחלטה מיום 9.2.2022, שמשמעותה היא פסק-דין המסיים את הליך העירעור העקרי.

...

בפסק דינו המפורט והמנומק קבע כי יש לקבל את תביעת המשיב תוך דחיית כלל טענותיו של המערער.

מסקנה זו אף מתחזקת מעת שנקבע בהסכם באופן מפורש כי ישנה אפשרות שתתקבל התראה מהרשויות בעניין הפעלת החנות במקלט.

לנוכח כל האמור נקבע כי על המערער לעמוד בהתחייבויותיו מכוח ההסכם שעליו חתם עם המשיב ובהתאם לכל וכאמור, תביעת המשיב נגד המערער התקבלה, תוך קביעה כי ההליך בלשכת ההוצאה לפועל למימוש ההמחאה יחודש.

העירעור הנידון הוגש על החלטת הרשמת, כבוד השופטת פ' נויבירט, בעמ"ן 60651-11-23 (להלן – העירעור העקרי), מיום 28.12.2023, שעל-פיה נדחו בקשותיה של המערערת לפטור אותה מהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה בעירעור ולפטור אותה מתשלום אגרת המשפט.

בתגובה לעתירה הגישה המשיבה בקשה לסילוקה על הסף, אשר התקבלה בפסק-דינו של בית המשפט (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 20.3.2023, אשר לפיו העתירה נדחתה על הסף בשל ההליך השגוי שנקטה המערערת.

בעיניין מצבה הכלכלי של המערערת טענה המשיבה, כי אמנם החלטה קודמת שניתנה במהלך השנתיים שקדמו לבקשה ואשר פוטרת מתשלום אגרה, תוכל לשמש ראייה לכאורה בדבר חוסר יכולת כלכלית לשלם את האגרה.

...

לאחר הגשת תגובת המשיבה לבקשה זו, נדחה הערעור על הסף בפסק-דין מיום 31.7.2023 (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ).

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור, בתגובת המשיבה ובהחלטת הרשמת שבעניינה הוגש הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור.

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.