עם זאת, חרף העובדה שהמערערת לא הגישה ראיות כלשהן לטענתה בדבר חוסר תום הלב של המשיבה, דן הרשם בהרחבה בטענה האמורה:
א. לפירוט טענתה ציינה המערערת כי לטענתה, האיחור של 90 הימים בהגשת הבקשה להארכת הפטנט לא נעשה בתום לב, שכן היה על המשיבה לדעת כי המועד להגשת בקשה להארכת תוקף ההגנה על הפטנט כבר חלף; וכמו כן, כי הבקשה למתן צו הארכה הוגשה תוך העלמת פרטים ועובדות רלוואנטיים, וביניהם, כי התכשיר הוטרינרי "רגולין", המכיל מלטונין, כבר נרשם בישראל; כי משווקים תוספי תזונה המכילים מלטונין; וכי המשיבה החלה בהליכי רישום מקבילים בבריטניה וארצות הברית.
עוד בעיניין זה, רואה אני להבהיר כי לא מצאתי בסיס לטענת המערערת כאילו שקיימת סתירה כלשהיא בין קביעת הרשם שעל המבקש מתן צו הארכה, בהליך חד צדדי, מוטלת חובת הבאת הראיה והשכנוע, תוך הצגת כלל הנתונים שבידיו הנוגעים לפטנט, לרבות רישום תכשירים קודמים הקשורים לבקשתו, מידע אודות הליכים המתנהלים בעיניינו במדינות זרות וכיוצא באלה, לבין קביעתו כי המשיבה אכן עמדה בחובה זו. למרות שהמשיבה "עשתה דין לעצמה" עת החליטה על דעת עצמה איזה מידע ייחשב רלוואנטי ואיזה לאו, הרי שבסיכומו של דבר נקבע, כי המידע שאכן הוצג על ידה, הוא הרלוואנטי לצורך קבלת או דחיית הבקשה.
...
למסקנה זו הגעתי מעיון בפסקה 61 להחלטת הרשם, בה צוין כי לסברת המערערת לא ניתן לדעת האם תכשיר "פריודרם" המיועד לטיפול בכינים, הינו לשימוש וטרינרי (משהוא גורם לשינויים פיסיים-ביולוגיים לכינה) או תכשיר לשימוש הומאני (משהוא משנה את מצב האדם המשתמש בו), ואולם, המשיבה הוכיחה כי לגבי תכשיר זה, לא ניתן לחלוק בעובדה כי הוא נועד לשימוש הומאני, משצוין במפורש בתעודת רישום התכשיר, כי רישומו נעשה לטיפול בבני אדם.
ברם, סבור אני כי בחינה זו מתיישבת עם פרשנות החוק כפי שהוצגה לעיל, ומצדיקה סטייה מקביעת בית המשפט המחוזי בפרשת לונדבק.
סיכום
החלטת הרשם מיום 21.3.13, תישאר על כנה, ולפיכך הערעור נדחה בזאת.
