ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחדרה בעניין עיקול חשבון בנק

ממכלול הראיות עולה התמונה הבאה: ביום 7.11.2016 הודיעה הערייה, באמצעות עורכת-דין סגל, לתובע, באמצעות באת-כוחו, כי "עד לתום הבירור ומתן החלטה יעוכבו הליכי הגבייה". לאחר מועד מכתב זה לא ניתנה כל החלטה של הערייה בעיניין זה (וממילא לא נימסרה לתובע או לבאת-כוחו).

בע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו, 24.3.2011) נקבע (ההדגשות הוספו - א"ג): "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שניגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהוה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.

כפי שהובהר, העירעור מתייחס רק לסכום הפצוי שנפסק ואין ערעור על קביעת בית משפט קמא כי היה במשלוח צוי העיקול משום פירסום המהוה לשון הרע על פי החוק.

ולאחרונה הובהר על-ידי השופטת הוך-טל בת"א (שלום חי') 40117-02-19 דהאמשא נ' עריית חיפה (פורסם בנבו, 3.8.2020): "בפסיקת עקבית של בתי המשפט נקבע פעמים רבות כי הטלת עיקול יכולה להחשב כפרסום לשון הרע (ראו למשל ע"א (מח'-חי') 18723-03-17 רג'א נ' עריית חדרה רשות החניה (פורסם במאגרים, 11.12.2017) בס' 8; ע"א (מח'-י-ם) 45661-12-10‏ ‏ עו"ד גסלר נ' עירית ירושלים (פורסם במאגרים, 24.3.11) בס' 7-8). ודוק, קביעות אלה חלות רק לגבי גבייה מנהלית, שכן גבייה מכוח צו של לישכת ההוצאה לפועל חוסה תחת הגנה לפי ס' 13(5) לחוק (רת"ק (מח'-ב"ש) 50190-09-16 דוד נ' הוכמן (פורסם במאגרים, 21.02.2017) בס' 41 ות"א (ראשל"צ) 3451-07-16 אהרון נ' פטרוטק בע"מ (פורסם במאגרים, 11.11.2018) בס' 11)". ובחזרה לענייננו.

בסעיף 8 לתצהירו הוא כתב: "כפי שהוזכר לעיל, בחר ראש עריית קריית מוצקין להגיש תביעת לשון הרע כנגדי, בבית משפט נכבד זה. ביום 07/11/17 היתקיים דיון קדם משפט בהליך זה ולמחרת היום התייצבו מעקלים בביתי. אני מרגיש שראש הערייה רודף אותי". כמפורט לעיל - ביום 7.11.2016 הודיעה הערייה על עיכוב הליכי הגבייה, בחודש מאי 2017 הגישו ראש הערייה ואישתו תביעה נגד התובע, בחודש יוני 2017 שלחה מילגם לתובע את מכתב הדרישה וביום 1.11.2017 נשלח עיקול לבנק, ביום 7.11.2017 היתקיים דיון בבית המשפט בתביעת ראש הערייה ואישתו וביום 8.11.2017 הופיעו מעקלים בפתח ביתו של התובע.

...

אולם סבורני כי אף אם נצרף פעולות אלו משנת 2015 - המצביעות על חוסר תום לב קיצוני ושרירותיות - לסדר האירועים בשנת 2017, לא תיווצר "מסת ראיות" מספיקה להוכחת "כוונה לפגוע" ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי.

לאחר שקלול הגורמים שנקבעו בפסיקה לנסיבות המקרה שבפנינו, החלטתי להעמיד את הנזק הבלתי ממוני על סך כולל של 30,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

התוצאה לאור האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה, 31.12.2017, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) מחצית אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בתל אביב (כב' הרשם שרון קרן) מיום 2.8.2020 בתיק הוצל"פ 540490-06-20 שדחתה את בקשת המבקשים לבטל תפיסת רכב שבוצעה לטענתם שלא כדין, במסגרת בקשה למימוש מישכון, מאחר שנפלו בה פגמים.

מהבהלה הסתתרה המבקשת בחדרה יחד עם ילדיה הקטינים.

ביום 28.7.2020 הוגשה תשובת הכונס שבה טען כי כבר במועד פתיחת התיק ניתנה החלטה שהמבקשת שעבדה את הרכב לטובת חובותיו של המבקש, ומשכך יש לצרפה פורמאלית כחייבת נוספת לתיק המימוש, וכך פעל; כי מבירור שערך עם נציגי הבנק עולה שנימסר למבקש מכתב התראה ובוצעו לו כמה שיחות טלפון; כי אין בפעולות קבלן ההוצאה לפועל כל דופי; וכי הלה רשאי לתפוס את הרכב בכל שעה והדבר אינו מצדיק ביטול התפיסה והמימוש.

מימוש מישכון על פי צו בית המשפט או צו ראש ההוצאה לפועל יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין, זולת אם הורה ראש ההוצאה לפועל על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין.

על פרשנות סעיף זה עמד בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי י-ם) 9163/06‏ סיידוף נ' שקולניק, פסקה 11 (21.6.2006): "מימוש מישכון שונה מגביית חוב רגיל בהליכי הוצאה לפועל, כיוון שכל תפקידו של ראש ההוצאה לפועל מצטמצם במימוש המישכון, קרי: בגביית החוב מתוך הנכס הממושכן דוקא ולא מנכסים אחרים של החייב. ואם יש לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת, כי אז מוגבל שיקול דעתו לקביעת הדרך היעילה והצודקת למימוש המישכון (סעיף 18 לחוק המישכון), ואין הוא מוסמך להרחיב את שיקול דעתו עד כדי החלטה שלא לממש את המישכון, לעכב את הליכי המימוש, להתנות אותם בתנאים או לתת לחייב ארכות על חשבון הזוכה. במילים אחרות, אם יינתן לחייב לסכל או לדחות לתקופה ממושכת מימוש יעיל של שיעבוד, באמצעות פתיחת הליך נגד הנושה, שוב לא יהיה כל ייחוד במנגנון שנועד לאפשר לנושה לקבל את הכספים המגיעים לו בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות [...]. אין בכוונתם של דברים אלה לקבוע, כי לעולם יהיה חייב מנוע מלפנות לבית המשפט ולבקש עיכוב מימוש בטוחה שניתנה על ידיו להבטחת חוב. כך, למשל, יוכל החייב לפנות לבית המשפט כאשר הוא טוען כי אין תוקף לשטר המישכון, אם מכיוון שמעולם לא חתם עליו ואם מכיוון שפג תוקפו מסיבה כלשהיא. כך יכול החייב להעלות בפני ראש ההוצאה לפועל את הטענה לפיה אין לממש את שטר המישכון, מכיוון שכבר נפרע החוב שמשכון זה בא להבטיח. אולם לעולם לא יעוכב מימוש מישכון בטענה כי סכום החוב אותו חב החייב – הממשכן נמוך מזה אשר נתבע על ידי בעל המישכון [...]

למעשה, המחוקק העניק לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת מוגבל בכל הנוגע למימוש מישכון, המסתכם, בעקרו, בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, היינו בטענה, כי החייב "מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו". יוצא, שראש ההוצאה לפועל רשאי להזקק לטענות פרעון רק מקום שהפירעון הנטען נעשה לאחר רישום המישכון.

...

דיון והכרעה לאחר העיון באתי למסקנה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

מן הכלל אל הפרט יישום תשתית נורמטיבית זו בענייננו מוביל למסקנה שאין מקום להתערב בהחלטת הרשם לדחות את בקשת המבקשים לבטל את תפיסת הרכב ואת מימוש המשכון, ולהשיב את הרכב לידיהם.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

על מנת לסבר את האוזן, בשנת 2016 הגישה התובעת ערר על החלטת מנהלת הארנונה להשגה שהוגשה מטעמה בגין שומות הארנונה לשנים 2012-2013 (להלן: "תקופת החוב").

ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל, לפיה הורתה להטיל הגבלות; רשות האכיפה והגביה הנה רשות ציבורית הנהנת מ"חזקת חוקיות המנהל" ואם בפועל הוטלו הגבלות, דבר המוכחש על ידי הנתבעת, חזקה שהתובעת קיבלה את ההתראה.

יחד עם זאת, התובעת טוענת כי לא קיבלה הודעה; חליל העיד כי לא קיבל התראה ורק הבנק ידע אותו (עמ' 12, שורות 1-3); כן מצהיר כי כעבור חודשיים, ביום 01.11.18, בעקבות טלפון מהבנק, התברר שחשבונו הוגבל, בגין תיק ההוצאה לפועל, ולפיכך, הוטלו על התובעת הגבלות הקשורות בשיקים וכרטיסי אשראי.

על הנתבעת היה לנהוג בהקפדה ובזהירות, בכדי לצמצם את הפגיעה בתובעת (השוו בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עריית הרצליה, פ"ד נו(6)900 (2002); רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מ"נ חבל המודיעין (נבו, 20.12.10), עת"מ 60955-01-15 מיכקשוילי נ' עריית תל אביב (בנבו] (5.3.17); ע"א 40535-1-11 עריית הרצליה נ' כרם (נבו,13.6.11).

ראו בהקשר זה את ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (נבו, 24.3.11): "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול... ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שניגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהוה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. כן מיתקיים יסוד הפירסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק...". ראו גם ע"א (מחוזי מרכז) 21716-11-12 שטרית נ' עריית חולון (נבו,23.11.14): "לאור ההגדרה של לשון הרע, ברי כי רישום שיעבוד שלא כדין, המציג את התובע כמי שמתחמק מלשלם את חובותיו, יוכל להחשב כפרסום לשון הרע באשר יש בו כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב בכלל, ובעיני בנקאי סביר, בפרט." ראו גם: ע"א (חיפה) 26706-06-14 ברינט נ' עריית עפולה (נבו, (1.12.14); ע"א (חיפה) 18723-03-17 רג'א נ. עריית חדרה (נבו, 11.12.17); ע"א (י-ם) 17358-06-16 עריית בית שמש נ' מימון (נבו, 5.1.2017); ע"א (ב"ש) 56099-12-15 אלעוקה נ' מ"מ ערערה (נבו, (1.6.2016)).

...

לאחר ששקלתי את מכלול ההתנהלות, נחה דעתי כי בנסיבות העניין, התובעת זכאית לפיצוי על סך של 35,000 ₪.

סוף דבר הסכום של 58,542 ₪ הושב לידי התובעת לאחר הגשת התביעה, ועל כן, רכיב זה התייתר.

בגין עוולת לשון הרע, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 35,000 ש"ח. הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 48009-05-20 שוקרון ואח' נ' עירית חדרה לפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא העותרים 1. משה שוקרון 2. כוכבה שוקרון ע"י עו"ד ר' לוי חדד המשיבה עריית חדרה ע"י ב"כ עוה"ד ו' אולשנסקי פסק דין

בין היתר שלחה הערייה מכתבי התראה ודרישות תשלום, פעלה להטלת עיקולים על חשבון הבנק של העותרים, ולרישום שיעבוד על הדירה בלישכת רישום המקרקעין.

העותרים הגישו ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אולם זה נדחה.

במהלך הדיון הובהר על ידי באת כוח הערייה כי החוב משנת 2009 (7 שנים לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל) עומד על סך של 53,000 ₪ לפחות, סכום שלגביו לא יכולה עמוד לעותרים טענת היתיישנות.

...

הגעתי למסקנה כי העתירה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה.

לגופם של דברים שוכנעתי כי חלוף הזמן אינו מונע מהעירייה למשש את שהעבודים שנרשמו לטובתה להבטחת תשלום החובות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

בבית המשפט העליון ע"א 8317/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. סיגל נוי 2. אופיר חן נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אלונה בומגרטן - מנהלת מיוחדת 2. הכונס הרישמי 3. אריה כהן ו-47 אח' 4. בנק לאומי לישראל- סניף חדרה 5. חנה נייגר 6. הדסיה שלם 7. ארז בן שמחון 8. דב האוזר 9. שי קראטה שוורץ 10. דפנה קראטה שוורץ 11. מדינול בע"מ בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 29.09.2020 בפש"ר 4300-04-15 שניתן על ידי כבוד השופט ע' מאור; תשובות מטעם משיבים 2-1 ו-8; הודעה מטעם עו"ד יוסי פורת; בקשה למתן הוראות מטעם המערערים בשם המערערים: עו"ד שלי גרשט בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיב 2: עו"ד שרית ליפשיץ-גריידי בשם המשיב 8: עו"ד חיים אייזנקוט ][]החלטה

לדבריהם, הבקשה – שהוגשה כימעט שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין – "מוגשת כדחופה", נוכח החשש "כי במסגרת פעולות של נושים בודדים מתוך רשימת הנושים, יעוקלו כספים המגיעים לחייבים [...] ואלו יועברו לנושים מעטים אלו בלבד ולא לכלל הנושים". בד בבד, ביקשו המערערים צו אירעי במעמד צד אחד עד להכרעה בבקשתם לעיכוב הבצוע, "נוכח דחיפות העניין". על פי השקפתם, סכויי ערעורם גבוהים – בין היתר, לאור עמדת המנהלת המיוחדת – ומאזן הנוחות נוטה אף הוא לזכותם, "בהיתחשב בנזק שעלול להגרם להם ולנושים": הטלת "עיקולים גורפים" בעקבות ביטול הליכי ההוצל"פ תיפגע ביכולת המערערים "להתנהל כלכלית ולמחיה בכבוד", תטיל על הנושים עלויות גבייה מיותרות – ותיטיב עם אלה מהם בעלי הכיס העמוק, על חשבון יתר הנושים.

ראשית, "הדיעה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה היא כי סכויי העירעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה על ביטול הליכי פשיטת רגל אינם גבוהים מקום בו החלטתה של הערכאה הדיונית התבססה על נימוק של ניצול לרעה של הליכי פשיטת רגל והתנהלותו המתחמקת של החייב" (ע"א 3436/11 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 3 (4.5.2011)).

יתר על כן, "עצם קיומם של הליכי הוצאה לפועל אינו כרוך בנזק בלתי הפיך המצדיק מתן סעד זמני, 'מכיוון שהמבקש יכול לבקש כי תקוים חקירה בפני ראש ההוצאה לפועל, אשר על פיה תקבע יכולתו לשלם את חובותיו'" (ע"א 2597/19 בר ציון נ' צפרוני, פסקה 2 (12.5.2019)).

המערערים לא הצביעו על נסיבות המצדיקות חריגה מכלל זה, ואין בטענתם הכללית לגבי הנזקים שיגרמו להם הליכי ההוצאה לפועל כדי להטיות את מאזן הנוחות לזכותם.

...

נוכח השתלשלות העניינים המפורטת לעיל, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להיעתר בשלב זה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הערעור.

בנסיבות אלה, הבקשה למחיקת 47 הנושים המסווגים כמשיב 3, נדחית – וכך גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הערעור.