ערעור על החלטת משרד התחבורה שלא לחדש רישיון נהיגה דרגה E

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 5892-11-18 דיאב נ' משרד הרשוי לפני כבוד השופטת תמר שרון נתנאל המערער עלא דיאב ת.ז. 26177444 ע"י ב"כ עוה"ד ראיה חסאן עואד המשיב משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, משרד הרשוי ע"י ב"כ עוה"ד נביל נח'לי פרקליטות מחוז חיפה - אזרחי פסק דין

לפניי ערעור על החלטת משרד הרשוי (להלן: "המשיב") מיום 6.9.18, להגביל את נהיגתו של המערער על רכב מדרגה 1C, לשעות היום בלבד ולמרחק של 30 ק"מ מהיישוב טמרה, בו הוא מתגורר (להלן: "ההגבלות").

עם גילוי המחלה הפסיק המערער לנהוג ולאחר שהבריא פנה אל המשיב בבקשה לחדש את רישיונות הנהיגה שלו.

בנסיבות אלה, נוכח העדר נימוקים להגבלות, הן בהחלטת הועדה והן בהחלטת רשות הרשוי ונוכח הפגיעה בפרנסת המערער, הנובעת מהגבלות אלה, אני מבטלת את ההגבלות שהטילה ועדת הערר על רישיון הנהיגה מדרגה 1C. ככל שיחול שינוי כלשהוא במצבו הרפואי של המערער, על המערער להודיע על כך, מיד, לרשות הרשוי.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את המסמכים אשר בפניי, את המלצת הוועדה, את החלטת רשות הרישוי, ואת טיעוני הצדדים, סבורה אני שיש לקבל את הערעור, בכל הנוגע להגבלות שהוטלו על הרישיון מדרגת 1C, שאושר למערער.

המשיב ישלם למערער את אגרת הערעור (בשערוך כדין) וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

העירעור לפני ערעור המערער שהוגש עפ"י סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] על החלטת המשיב 1 מתאריך 27.4.15, לפיו המערער לא נמצא כשיר לנהיגת רכב מדרגה 1D, היינו אוטובוס זעיר צבורי ומונית, וזאת מחמת מצב רפואי לקוי המהוה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך.

בתאריך 27.4.15 החליטה רשות הרשוי לאמץ את המלצת ועדת הערר ודחתה את בקשת המערער לקבלת רישיון נהיגה מדרגת 1D (נספח א' לערעור) מכאן העירעור.

עוד טען המערער, כי הועדה לא ייחסה משקל מתאים למימצאי שני הרופאים המטפלים בו מאז 2010 (ד"ר גולדברג – גספר אנה מומחית אנדוקרינולוגית וד"ר הילה סוטנדורף רופאת היחידה לדיאליזה ומומחית נפרולוגית) שקבעו, כי אין מניעה לחדש את רישיון הנהיגה למערער ברכב צבורי ולהסעת נוסעים.

(ב) מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגע מהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור, תוך זמן שייקבע בתקנות, לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות.

ר' לעניין זה גם תקנים להתאמה רפואית לנהיגה מטעם משרד הבריאות, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים גרסת ספטמבר 2014, נספח י' לערעור המציין: "תחילת טפול בדיאליזה מלווה בצורך להתאמות מטבולית וקרדיו-וסקולאריות. אבל, תוך מספר שבועות, רוב המטופלים מגיעים ליציבות קלינית המתוחזקת בדיאליזה מתמשכת. במצב זה, רובם מורשים להמשיך לנהוג, במידה ויכולתם הקוגניטיבית והסנסורי-מוטורית שמורים").

...

רק בחינה זהירה של נתוניו האישיים של כל מערער, יכולה להביא למסקנה ולפיה הוא יכול או שאינו יכול לנהוג רכב ציבורי.

אין בכל האמור לעיל כדי להתערב בדרך כלשהי במסקנותיהם האפשריות של רופאי המרב"ד או ועדת הערר, בבואם לקבוע האם אדם כלשהו כשיר או לא כשיר לנהוג ברכב, אלא אך לציין בפניהם את הדרך הנכונה בה יש לילך עת נבדק עניינו של חולה במחלת כליות הנזקק להמודיאליזה, על הצורך מחד בבחינת עניינו על ידי ועדה ובה חבר אחד לפחות שהינו מומחה בתחום הנפרולוגי, ככל הניתן ועל הצורך בהפניית עורר שכזה לבחינת נפרולוג, שייבחן בין היתר הוא עצמו או באמצעו מבחנים שייערכו ע"י מומחים נוספים מהו מצבו הקוגניטיבי והסנסו-מוטורי באופן פרטני, במיוחד כאשר הינו מצביע על חוו"ד מומחה בתחום הסבור אחרת מרופא המרב"ד, והכל על מנת לבחון את יכולתו לנהוג ברכב בכלל, הן פרטי והן ציבורי, על ההשלכות העלולות להיות לקושי קוגניטיבי וסנסו-מוטורי שיימצא, על עצם הנהיגה.

סוף דבר הערעור מתקבל.

מר רון שחם, המערער (להלן: המערער), הגיש את העירעור שלפניי על החלטת רשות הרשוי במשרד התחבורה (להלן: משרד התחבורה או המשיב) שלא לחדש לו רישיון נהיגה דרגה E ולאפשר לו לנהוג ברכב משא כבד דרגה E רק במפעל סגור לאחר שיעבור מבחן נהיגה עיוני ומעשי.

...

לאור האמור אין מנוס ממתן פסק דין בעתירה.

הראשונה, שהמערער לא ישא בתשלום כלשהו עבור המבחנים, לכך הסכים המשיב לפנים משורת הדין, והשניה – כי המבחן המעשי יתבצע בשטח מפעל סגור, שכן זהו המבחן המעשי הרלבנטי במקרה זה. סוף דבר העתירה נדחית.

החלטה זו עוסקת בשאלת החבות כאשר במסגרתה מתעוררת שאלה אחת ויחידה האם לתובע היה מורשה לנהוג בעת ארוע התאונה.

בת/4 תחת הכותרת "הגבלות והיתרים" צוין: "רשאי לנהוג בדרגה B עד 4000 ק"ג בישראל." תחת הכותרת דרגות צוין שהתובע מחזיק ברישיון נהיגה בדרגות " E C B 1". לאחר ששקלתי את הטענה נחה דעתי כי דינה להדחות וצודק בא כח התובע בטיעוניו בכל הקשור בנקודה זו. ראשית, בהגבלות והיתרים לא צוין כי התובע רשאי לנהוג בדרגה B בלבד.

הנימוק לכך היה כדלקמן: "המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רשיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעיניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים." ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ היתייחס בית משפט העליון ליחס בין שתי ההוראות הנ"ל בסיטואציה בה חלפו ה- 12 חודשים מפקיעת רישיון הנהיגה ועד ארוע התאונה בקובעו: "מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא העירעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי היתעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף.

תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 משקפת עמדה זו, בקבעה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובילבד שרשות הרשוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה.

הדבר אינו עולה מלשון התקנה ואף אינו עומד בהיגיון מאחורי ההלכה הפסוקה בעיניין זה. באותו שלב של חידוש רישיון הנהיגה הזמני לא ריחף "סימן שאלה" מבחינת משרד הרשוי באשר לכושרו של התובע לנהוג ויש להתחיל ולמנות את ה- 12 חודשים ממועד פקיעת הרישיון הזמני.

...

לכן גם דינה של טענה זו להידחות.

אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש למנות את ה- 12 חודשים מפקיעת הרישיון הקבוע דווקא ויש למנות קופה זו מתום פקיעת הרישיון האחרון שהיה בידי התובע בין אם מדובר ברישיון זמני ובין אם מדובר ברישיון קבוע.

הנימוק לכך היה כדלקמן: "המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רשיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים." ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ התייחס בית משפט העליון ליחס בין שתי ההוראות הנ"ל בסיטואציה בה חלפו ה- 12 חודשים מפקיעת רישיון הנהיגה ועד אירוע התאונה בקובעו: "מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף.