ערעור על החלטת מנהל הארנונה בדבר חיוב בארנונה

העירעור לפניי ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה עריית ירושלים, מיום 8.5.16, בתיק ערר 265/12, שלפיה נדחה ערר שהגישו המערערים, בני זוג שניהלו בתקופה הרלבנטית משרד עורכי-דין בנכס המצוי ברחוב האר"י 7 בירושלים (להלן – הנכס), בעיניין חיובם על-ידי המשיבה, עריית ירושלים, בתשלום ארנונה תחת הסווג "משרדים שירותים ומסחר" (להלן גם – מש"מ), עבור שטח של 92 מ"ר. החלטת ועדת הערר נושא העירעור המנהלי ניתנה בעיניין ערר שהוגש על-ידי המערערים על החלטת מנהל הארנונה בעריית ירושלים, לדחות את ההשגה שהוגשה על-ידם בעיניין החיוב בארנונה לשנת 2011 לגבי הנכס.

לפיכך, ביקשו המערערים לבטל את החלטת ועדת הערר וכן את החלטת מנהל הארנונה בהשגה בדבר החיוב הרטרואקטיבי בכלל, ולשנת 2010 בפרט; ולחלופין לקבוע את החיוב לגבי שנת 2010 שלא לפי תעריף שנת 2011.

...

בבואי להחיל בענייננו את המבחן הראשון – מבחן הסמכות, סבורני כי במקרה שלפנינו קיימות נסיבות הסותרות את החזקה נגד תחולה למפרע, בזיקה לעקרונות שהובאו בסקירה המשפטית שלעיל; זאת, הואיל וההחלה הרטרואקטיבית בענייננו – נועדה לאפשר לעיריית ירושלים לאכוף חיובי ארנונה מנישום בהתאם לשימוש בפועל שהוא מבצע בנכס וכן לשטח העדכני, לצורך גביית מס אמת, ובאופן המקדם נשיאה שוויונית בנטל בין כלל הנישומים; ובכך להגשים את עקרונות דיני המס, כפי שנסקרו לעיל.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בסך 8,000 ש"ח. מזכירות בית-המשפט תעביר למשיבה, עיריית ירושלים, את הפיקדון שהפקידו המערערים בערעור, על חשבון החיוב ההוצאות.

מבוא לפניי ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לעניני ארנונה שליד עירית בת ים (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה") מיום 6.12.2016, אשר דחתה ערר של המערערת בנוגע לחיובי ארנונה שהוטלו עליה בגין אולם ארועים שהיא מפעילה ברחוב העצמאות 67 בבת ים (להלן: "הנכס") עבור השנים 2009- 2015.

הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסעיף 17 להחלטת הוועדה, שם היא קבעה: "כמו כן, דוחה הועדה את טענות העוררת באשר לחיוב ו/או סיווג שגוי בארנונה כלפיה כפי שהתרשמה מטענות הצדדים ומהביקור שנערך בנכס." הא ותו לא. קביעה כזו אינה מנומקת, ולו קמעא, והיא אינה מקיימת אחר חובתה של כל רשות שיפוטית או מעין שיפוטית לנמק את החלטותיה.

השאלה האם ניתן במקרה כזה להחיל את תיקון השומה באופן רטרואקטיבי גם לשנים 2009- 2011 (שהרי ההחלטה לתקן את הסווג התקבלה רק ביום 1.12.2011), מחזירה אותנו מחדש לשאלת החיוב הרטרואקטיבי, שאלה שמנהל הארנונה וועדת הערר גם יחד לא היו מוסמכים לידון בה, וממילא הדרך הנכונה לתקוף חיוב רטרואקטיבי כזה היא באמצעות הגשת עתירה מנהלית ולא ערעור מינהלי.

...

ככל שחברי ועדת הערר כבר התחלפו, כפי שטוענת המשיבה, אין מנוס מהבאת הענין לפתחה של ועדת הערר בהרכבה החדש.

מכל מקום, אף אם הייתי מניח לטובת המערערת כי מדובר אכן בהסכם פשרה מחייב, לא בהכרח היה בכך די על מנת למנוע מן המשיבה את האפשרות להשתחרר ממנו, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה כי יסודו בטעות (על יכולתה של הרשות להשתחרר מהסכם פשרה בענייני ארנונה מקום שצרכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת ונוכח שינוי נסיבות שהתרחש לאחר ההתקשרות ההסכמית, ראה עע"מ 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית הגולן (פורסם בנבו, 22.08.2010)).

אשר על כן הערעור מתקבל בענין אחד בלבד, והוא, בענין העדר הנמקה בשאלת סיווגו הנכון של הנכס.

זהו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית גבעתיים מתאריך 9.2.20, שניתנה בעררים מאוחדים 8/18 ו-9/19 (להלן:"ההחלטה"), שבגדרה נדחו עררים שהגישו המערערים על החלטת מנהל הארנונה לסווג שטח הצמוד לדירתם כ"מרפסת" ולא כ-"מרפסת גג". העובדות הרלוואנטיות בקצרה: 1.1 המערערים הם הבעלים והמחזיקים של דירת מגורים ברחוב ריינס 1 בגבעתיים בקומה ראשונה של ביניין מגורים בן 12 קומות שהוא חלק ממבנה/פרויקט בנייה הידוע בשם "מיתחם גבע". בפרויקט זה שני בנייני מגורים סמוכים בני 12 כל אחד שניבנו על מסד קומת מסחר גבוהה שהיקפה רחב בהרבה מהם.

3.8 לגישת המשיב, בהנתן שמדובר בעירעור מינהלי סמכות התערבותו של בית המשפט היא מצומצמת ביותר ובכל מקרה אין מקום להעלאת טענות בדבר העידר סבירות צו הארנונה, רק משום שכתוצאה ממנו נדרשים המערערים לחיובי ארנונה גבוהים.

...

מכל מקום, מבלי להמעיט מכל האמור לעיל ומבלי להתיימר לקבוע מסמרות בהעדר נתונים מספיקים - נדמה שההפניה אל ההגדרה הנ"ל אינה מסייעת בהכרח לטיעונו של המשיב.

יש להפנות בעניין זה לפסק הדין בעניין אורט הנ"ל שעליו התבסס המשיב: "כאן ראוי להדגיש, כי גישת הפרשנות הדווקנית לדיני המס (במובן של פרשנות מצמצמת) איננה נוהגת עוד בשיטתנו. אמור מעתה: פרשנות מצמצמת איננה כלל פרשנות – פירוש מצמצם עשוי להיות תוצאתו של תהליך פרשנות תכליתית. "כאשר חוק מתפרש על-פי תכליתו, יש שהפירוש המתקבל הוא מצמצם ויש שהוא מרחיב..." ועוד נאמר בהמשך כך: "אף בעניין פירוש דיני המס לטובת הנישום יש לדייק: כאשר לשון החוק משתמעת לשתי פנים, יש להתמיד בתהליך הפרשני עד לגיבושה של תכלית החקיקה הסופית. רק בסוף תהליך פרשני זה, כאשר מוצו כל האמצעים לגיבוש תכלית החקיקה, ונותר ספק לגבי התכלית הסופית – "ככלל של ברירת דין מתירים את הספק לטובת הנישום". 4.13 סופו של דבר, לאור כל האמור אני מקבלת את הערעור וקובעת כי יש לסווג את השטח שבמחלוקת כ"מרפסת גג".

המשיב ישלם את הוצאות המערערים לרבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

רקע עניינו של ערעור זה בהחלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית לוד (ערר מס' 46/17) מיום 23.12.19 לדחות ערר שהגיש המערער על החלטת מנהלת הארנונה מיום 9.11.17 ומיום 20.11.17 לדחות את השגתו על דרישת תשלום ארנונה כללית מיום 25.9.2017 ע"ס 34,697 ₪ (מוצג "2" בתיק מוצגי המשיבה).

בימים 9.11.2017 ו – 20.11.2017 החליטה מנהלת הארנונה בעריית לוד לדחות את ההשגה (מוצג "6" במוצגי המשיבה), מן הטעם, כי למעט בהשגה עצמה, אשר הוגשה בשנת 2017 - המערער לא הגיש לעריית לוד כל בקשה למתן פטור מחיוב בארנונה עקב נכס לא ראוי לשימוש בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – "פקודת העיריות"), לא כל שכן במועד הרלוואנטי בו הנכס לא היה ראוי לשימוש.

דרישת התשלום מיום 25.9.2017 מטעם הערייה נעשתה שלא כדין גם משום היותה חיוב רטרואקטיבי אסור בגין שנת הכספים 2014, כך שממילא אין המערער חייב בתשלומי ארנונה בגין תקופה זו. עיקר טענות המשיבה המערער והשוכרת הראשית לא עידכנו את המשיבה בדבר העברת החזקה בנכס לידי המערער בזמן אמת (1.8.2014), אלא היא עודכנה בדבר רק במהלך חודש מרץ 2015.

...

דין הערעור להידחות.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אם וועדת הערר לא הייתה מוחקת את הערר מחמת היעדר יריבות, וחלף זאת דנה בערר לגופו של עניין - נראה על פניו כי דין הערר היה להידחות מחמת אי עמידה בתנאי הפטור הקבועים בסעיף 330 לפקודת העיריות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה של המועצה המקומית ראש פינה מיום 19/3/19, אשר דחתה את הערר שהגישה המערערת על החלטת מנהל הארנונה במועצה המקומית ראש פינה מיום 6/10/18, במסגרתו דחה את השגת המערערת מיום 6/9/18 על חיובה בארנונה לשנת 2018.

משמעות הדבר כי קיימת מחד אפשרות שקרקע מסויימת שייעודה התיכנוני הנו חקלאי תיחשב לצורך חיובה בארנונה כאדמה לא חקלאית, ומאידך קרקע שייעודה התיכנוני אינו חקלאי יכולה לצורך ארנונה להחשב כאדמה חקלאית (ראה בעיניין זה עמ"נ 323/03 חברת מטע בע"מ נ' מנהל הארנונה מועצה מקומית זיכרון יעקב (פורסם בנבו), ע"ש 127/95 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ לשעבר שרותי נפט בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון (פורסם בנבו), עת"מ 161/01 מקורות חב' למים בע"מ נ' מועצה אזורית מגידו).

...

גם טענה זו דינה להידחות.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל, כי החיוב שערכה המשיבה למערערת לעניין שני השטחים 1F, 1C היה תקין ובהתאם להוראות החוק והפסיקה.

בהינתן כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור ומחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ נכון להיום.