ערעור על החלטת מועד תחילת פסילת רישיון נהיגה בפועל

מועד תחילת ביצוע פסק הדין נקבע ליום 1.9.2020.

מטר טוען כי הואיל והדיון בעירעור בבית המשפט המחוזי נקבע ליום 21.3.2021, והואיל ועד למועד זה תסתיים תקופת פסילת הרישיון, הרי שהלכה למעשה עד מועד הדיון יהפוך עירעורו לתאורטי כימעט לחלוטין.

מצב שבו בית המשפט מחויב לקיים דיון במעמד הצדדים, בטרם הכרעה בעירעור בעיניין החלטה על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש של פסילת רישיון נהיגה – אינו יעיל מבחינת המשאבים שהוא מצריך; גם לא מועיל לצדדים.

...

לשיטתה, סיכויי הערעור – נמוכים; ובאיזון שבין הפגיעה בחופש התנועה של מטר, פגיעה מסויימת שאיננה מוחלטת, לבין הסכנה שעלולה להיגרם לחיי אדם כתוצאה מנהיגה רשלנית במהירות מופרזת – יש לבכּר את האחרונה, ולייחס לה משקל רב. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – לדחייה.

בטיעון לעונש טען ב"כ המערער כי הוא "מבקש להיתחשב בנאשם שהגיע לכל דיוני בית המשפט, לא הצלחנו לאתרו להיום. הוא לא יודע על מועד הדיון היום. מדובר בפקיעת רישיון נהיגה שנובעת מחובות להוצל"פ כאשר כל הנושא השתנה לאחר תיקון החוק. מבקש כי הענישה לא תהיה מעבר לפסילה המותנית ועד כמה שניתן שהפסילות יהיו בחופף כדי לתת לנאשם היזדמנות להוציא רישיון." בגזר הדין שניתן באותו יום, הוטל על המערער קנס בסך של 1500 ₪, 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, הפעלה בחופף של עונש פסילת רישיון נהיגה מותנה בן 3 חדשים שהוטל על המערער ביום 28.2.22 בתיק בימ"ש לתעבורה בעכו (3227-01-22), ופסילה מותנית.

לשאלת בית המשפט בדיון בפני ציין ב"כ המערער כי לא הגיש בקשה לביטול הכרעת הדין לפני שלב העונש, שכן סבר כי ניתן לערער על ההחלטה רק לאחר מתן גזר הדין, ומכל מקום הגיש בקשת ביטול לאחר שניתן גזר הדין.

בנוסף, התבקשה דחיה בתחילת הדרך, לצורך גיבוש הסדר טיעון; בנסיבות אלה, כאשר המערער באמצעות באי כוחו, לא טען מעודו לכפירה בעובדות כתב האישום, ובכללן נהיגת הרכב – כך אף בטיעונים לעונש - הרי שניתן היה לראות בדברים שנמסרו משום הודאה במכלול עובדות כתב האישום.

...

בדיון ביום 1.6.22 נימק ב"כ המערער (עו"ד מועלם) את הבקשה: "קיבלנו הצעה להסדר". בית משפט קמא נעתר לבקשות הדחיה תוך שצוין על ידי בית המשפט כי נוכחות המערער היא חובה, שאם לא כן יוצא נגדו צו הבאה או שיישפט בהיעדרו.

בדיון ביום 12.12.22 הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו, לאחר שנקבע על ידי בית משפט קמא כי בקשתה של באת כוחו של המערער (עו"ד שירהאן קישאוי) לדחות את הדיון פעם נוספת לצורך "ריפוי הפגם", מהווה הודאה בכך שאין בידי המערער רישיון נהיגה תקף, ומשכך יש להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. בקשות דחיה נוספות, שגם להן נעתר בית משפט קמא, ניתנו בדיונים ביום 7.2.23 ו- 9.3.23.

בנסיבות אלה, ולאור ההתנהלות בבית משפט קמא, יש לדחות את הערעור, נוכח הוראת סעיף 208 לחסד"פ לפיה אם המערער הוא שלא התייצב, ניתן לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

מקבל אני את הטענה - בדוחק רב נוכח ניתוק הקשר של המערער מבאי כוחו בבית משפט קמא- כי נוכח התייצבות סניגוריו של המערער בבית משפט קמא אין מצויים אנו בגדרו של סעיף 240 (א)(2) לחסד"פ, לפיו "נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;". עם זאת, לא מתעוררת בפנינו שאלת קיום הדיונים שלא בנוכחות המערער, נוכח כך שהמערער לא התייצב חרף כך שהוזהר באמצעות סניגוריו, כי אפשר שיישפט שלא בנוכחותו אם לא יתייצב (סעיף 130 (א) לחסד"פ).

נוכח האמור – נדחה הערעור.

בפני ערעור על החלטות בית משפט השלום לתעבורה מחוז מרכז (כב' השופטת ר' וקסמן) בפל 2607-05-20 מיום 2.3.23 ומיום 30.3.23, שבהן נדחתה בקשת המערער לחישוב תקופת פסילת רישיון נהיגה בפועל בת 7 חודשים מיום מתן גזר הדין - 3.6.20 (להלן - התיק העקרי).

בגזר הדין שניתן בתיק העקרי נקבע כי המערער "ייפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים מיום 13.5.20 עת נפסל בתיק הבפ"ת. ככל ורישיון הנהיגה הופקד במזכירות בית המשפט, תנפיק המזכירות אישור הפקדה ללא צורך בהפקדה נוספת". ביום 8.6.20 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה נוספת בתיק הבפ"ת בה נאמר: "להביא ההודעה לידיעת באי כוח הצדדים ככתבה וכלשונה. לנוכח הודעת המזכירות, רישיון הנהיגה יופקד בביהמ"ש - לאלתר וממועד ההפקדה, תחושב הפסילה. גם אם לא יפקיד הנאשם את רישיונו, נחשב הוא פסול מלנהוג אך הפסילה תחושב ממועד ההפקדה בלבד. אם אין לנאשם רישיון נהיגה בתוקף, עליו להפקיד תצהיר ערוך כדין במזכירות ביהמ"ש". בהחלטה מיום 30.3.23 שתדון בהמשך הדברים, היתייחס בית משפט קמא ל"הודעת המזכירות" שצוינה בהחלטה מיום 8.6.20: "המזכירות נפלה לכלל טעות עת יצאה מנקודת הנחה שרישיון הנהיגה הופקד בבפ"ת לפי הנוסח בגזר הדין ברישאת רכיב הפסילה שקבע "..

כפי שצוין על ידי כב' השופט כבוב ברע"פ 3811/22 וילקובסקי נ' מדינת ישראל (נבו 12.07.2022)‏‏ "הלכה פסוקה היא כי "הכתובת בכל מקרה של בקשה הנוגעת לפסילה של רישיון נהיגה היא רשות הרשוי. על החלטתה ניתן להשיג באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים" (ע"פ 7323/19 אבו שריפה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.02.2020))". בעיניין שריפה הובהר כי אין להבחין בין בקשה ל"חישוב פסילה", שעניינה בחישוב מתמטי וטכני של ימי הפסילה, לבין בקשה ל"הכרה בפסילה", שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה "מהותית". בנסיבות אלה, ולאור ההחלטה מיום 8.6.20, לא נידרש בית משפט קמא לעסוק מתחילה בסוגית ההכרה בפסילה, ודי היה בהפניית הצדדים לרשות הרשוי לצורך בירור הסוגיה, כפי שטענה המשיבה בפניי.

...

.לאחר שעיינתי בכל מסמך ומסמך, בתיק העיקרי ובתיק הבפ"ת גיליתי לתדהמתי, כי לא הומצא אישור הפקדה מתיק אחר על ידי הנאשם/המבקש או מי מטעמו, כנדרש על פי התקנות והנוהלים.

נוכח האמור לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא והערעור נדחה לפיכך.

בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה מחוז המרכז (כב' השופטת מ' כהן) בעתא 2350-03-22 מיום 21.3.23 לפיה נדחתה בקשת המערער מיום 5.3.23 לביטול פסק דין שניתן בהעדרו ביום 8.3.22, בגדריו הורשע בגין מתן היתר לקטין לנהוג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, וללא כסוי בטוחי תקף, ביום 18.2.22 ברמלה, עבירות לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א- 1961 (להלן – פקודת התעבורה) וסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ"ח) תש"ל -1970, בהתאמה.

בעקבות האמור, הוטל על המערער קנס בסך של 4000 ₪, פסילת רישיון נהיגה למשך 6 חדשים בפועל ופסילה מותנית.

בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה כאמור, כשנה לאחר המועד בו נדון המערער בהעדרו, טען ב"כ המערער כי המערער לא התייצב לדיון בשל כך שלקה ב"שפעת קשה", והוצג אישור רפואי מקופת חולים, לפיו "הומלץ על מנוחה" בין ה- 8.3.22- 10.3.22; לדברי המערער פנה בבקשה לביטול פסק הדין לאחר שנודע לו משוטר על הפסילה שהוטלה עליו.

שינויו של כתב האישום המקורי בו יוחסה למערער תחילה מתן הרשאה לנהיגה לבגיר, העמיד את המערער בסיכון של הרשעה בעבירה שנסיבותיה חמורות יותר של מתן הרשאת נהיגה לקטין, ואף העמידו באפשרות להרשעה בעבירה שעונשה חמור יותר נוכח הוראת סעיף 36ב(ג) לפקודת התעבורה הקובעת כי "בעל רכב או מי שבידו השליטה על רכב, אשר הרשה לאדם אחר לנהוג בו ביודעו שהאדם איננו בעל רשיון נהיגה לאותו סוג רכב, דינו - מאסר שלוש שנים בפועל עם או בלי קנס של 100,000 לירות, ואם אותו אדם היה קטין שאיננו יכול לקבל רישיון נהיגה - מאסר חמש שנים עם או בלי קנס של 100,000 לירות, ובנוסף לכך פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אולם רשאי בית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק דינו לפסוק מאסר על תנאי." נוכח האמור, אין לקבל עמדתו של בית משפט קמא כי אין נפקות לשינוי שנערך בכתב האישום, נוכח הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה שאין בה היתייחסות לגילו של הנהג מקבל ההרשאה לנהיגה.

...

נקבע כי נוכח אי הגשת הבקשה לביטול פסק הדין תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין כמתחייב מהוראת סעיף 130(ח) לחסד"פ, ומשלא ניתנה הסכמת תובע להגשת הבקשה לאחר המועד, הרי שדינה של הבקשה להידחות על הסף.

טענת המשיבה בפניי כי למדינה שיקול דעת משלה לגבי ניסוח פרטי האישום, אינה גורעת מתוקפו של כתב האישום "המשטרתי" כפי שנפסק בפסקי הדין השונים, ואציין כי הקביעה בעניין שושני בו אוזכרו ההחלטות בדנ"פ בקשי, קוטלאייר, וקוזניצוב, ניתנה חרף טענת הפרקליטות כי "הדו"ח מהווה כתב אישום "על תנאי", וכי ההחלטה על הגשת כתב אישום מתקבלת בסופו של דבר רק על-ידי התביעה.

נוכח שינוי זה, ומשעולה מגזר הדין כי לגילו של מבצע הנהיגה ניתן משקל מחמיר, ולנוכח כך שעברו של המערער אינו מהחמורים, מקבל אני הערעור לעניין העונש, באופן שיופחתו חודשיים ימים מתקופת הפסילה בפועל, וזו תעמוד על 4 חודשי פסילה בפועל בלבד, ואף הקנס יופחת לשיעור של 2000 ₪ וישולם תוך 30 ימים.

במסגרת גזר הדין שניתן ביום 10.11.21, הוטל על הנאשם, בין היתר, עונש פסילת רישיון נהיגה למשך 24 חודשים בפועל, וזאת בנכוי 14 חודשי פסילה מנהלית ותום הליכים שרוצו זה מכבר.

בהחלטתי מיום 17.03.22, לפנים משורת הדין, וחרף העובדה כי עונש הפסילה שהוטל על הנאשם נדחה למשך כ-4 חודשים, והמדובר בתקופה ארוכה דיה, נעתרתי חלקית לבקשת הנאשם והוריתי על דחיית מועד הפקדת רישיון הנהיגה עד ולא יאוחר מיום 24.03.22.

ראשית, הסעד הסופי בתיק זה לעניין דחיית מועד תחילת עונש פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם ניתן, ומותב זה לא יושב כערכאת ערעור על ההחלטותיו שלו עצמו.

...

דיון והכרעה: סבורני כי דין הבקשה להידחות.

מדובר בבקשה שביסודה חותרת תחת תכלית העונש שהוטל על הנאשם, ואין להיעתר לה פעם הנוספת, ובפרט כאשר מועד תחילת ריצוי עונש הפסילה נדחה, לבקשת הנאשם, פעמיים.

לפיכך, הבקשה נדחית.