ערעור על החלטת ועדת עררים (אי כושר) בדבר שיעור אבדן כושר השתכרות

זהו ערעור על החלטת ועדת ערר אי כושר, מיום 24.05.20 (הועדה לעררים), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להישתכר החל מ- 01.11.18.

יש לדחות טיעון המערערת כי הועדה לא התייחסה למכלול המיגבלות, שכן הועדה עושה בדיוק את זה, ולאחר שסוקרת את נכויותיה ותוך היסתכלות על נסיבותיה האישיות, קובעת כי יכולה לעבוד ביום עבודה מלא, כדלקמן: "סך הכל אחוזי הנכות הרפואית בשיעור 63% אינם משקפים את רמת כושר העבודה שלה ..." יש לדחות טיעון המערערת בנוגע לקביעת הועדה בדבר חפיפה בין נכויות, שכן קיומה של חפיפה בין חלק מנכויותיה הרפואיות של המערערת היא החלטה רפואית/מקצועית המצויה בתחום שיקול דעתה הבלעדי של הועדה.

...

בתשובתו טען המשיב כי דין הערעור להידחות.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

אשר לטענת המערערת בדבר האיסור לקבוע קיומה של חפיפה בין חלק מנכויותיה, דינה להידחות.

מקובלת עליי בהקשר זה טענת המשיב כי פסק הדין אליו מפנה המערער (ב"ל 57669-12-19) אינו יוצא בשום הוראה אופרטיבית בנוגע לסמכות הוועדה להחליט כי שתיים מהשפעת נכויותיו חופפת, ועל כן אינו יכול לתמוך בטענת המערערת בענייננו.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה לעררים לעניין אי כושר (נכות כללית) מיום 15/9/20, אשר קבעה כי המערער איבד 65% מכושרו להישתכר (להלן: "הועדה").

לאחר מכן, הועדה בדקה את השלכת הליקוי עם יתר הליקויים והגיעה למסקנתה בדבר שיעור אי הכושר.

בהקשר לקביעת אי-כושר, בעב"ל 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.4.2004) נפסק, שעל הועדה לבחון את השפעת ליקויו של המבוטח, בנפרד, על יכולתו להישתכר וכן את השפעת הליקויים באופן מיצטבר על כושרו להישתכר, זאת בהיתחשב גם בגילו, השכלתו וכושרו האינטלקטואלי.

...

יוער כי המערער לא הפנה בערעור או בדיון בערעור למסמכים מסויימים לעניין טיפול שהוא מקבל בקשר לליקוי בעניין דום נשימה בשינה, ועל כן גם דינה של טענה כללית זו להידחות.

הוועדה בחנה את טווח ההגבלות התפקודיות המפורטות בפריט הליקוי אשר נקבע למערער בעניין זה, פירטה את נתוניו האישיים בהקשר זה וקבעה כי בשים לב אליהם, "הועדה בדעה כי ההגבלה מבחינת הלקות הנפשית הינה בתחום הקל של מה שצוין בתקנה". סיכומו של דבר, עולה כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין ועמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה, עת פירטה ונימקה את החלטתה כפי שעולה מהפרוטוקול.

מכאן, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

זהו ערעור על החלטת ועדת עררים (אי כושר) מיום 31.10.21 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי המערערת לא איבדה 50% לפחות מכושר הישתכרותה, החל מיום 1.7.20 (להלן: "ההחלטה").

בהמלצת פקידת השקום מיום 4.8.21 נקבע, כי יש לראות במערערת כמי שלא איבדה כושרה להישתכר, זאת מנימוקים אלה (צורפה לכתב התשובה): "לסכום: מדובר באישה בת 52, הסובלת מקשיי היסתגלות, הידרניטיס, הפרעה במתן שתן, הגבלה בע"ש מותני וצווארי, פיברומיאלגיה, כאבים והגבלות בשתי הכתפיים, כאבי ראש. בעלת השכלה של 10 שנות לימוד ועבר תעסוקתי בעיקר בעבודות משק בית, בהקף חלקי. אינה עובדת משנת 2019. התובעת מדווחת על בעיות סוציאליות, וכן על כאבים מפושטים, ובעיות נפשיות אך בועדה הרפואית ניתנו אחוזי נכות לא גבוהים בגין בעיות אלו, ועפ"י חוו"ד הרופא המוסמך, מסוגלת לעבודה מלאה, ללא מאמצים וללא לחץ נפשי. בהתאם להמלצה זו, מסוגלת לעבודות בלתי מקצועיות כקופאית, טפול בקשיש הזקוק ללווי והשגחה וללא טפול סעודי פיזי, בדיקת תיקים בכניסה לחנויות וכד'. לפיכך, יש לראותה כמי שלא איבדה כושרה להישתכר." הועדה היתכנסה ביום 31.10.21, שמעה את דברי המערערת לפיהם: "נימצאת בטיפול פסיכיאטרי, מטופלת אצל רופא עור עם מישחות. כל יום יש לי מגרינה. לא עובדת מזה שנים. הפסקתי לעבוד עקב בעיות רפואיות, יש לי רדימות ברגליים, לא רוצה לעבוד." עוד הקשיבה הועדה לטיעוני ב"כ המערערת שנרשמו מפיו בזו הלשון: "סובלת מחרדות ודכאון ומטופלת באופן קבוע בעיניין הזה, בעברה התעסוקתי עבדה אך ורק במשק בית ובשל המצב הבריאותי חדלה מלעבד עקב קשיים אורתופדיים, בנוסף מחלת העור פוגעת במפשעות דבר שמקשה עליה ללכת. מבקשים דרגת אי כושר מלאה.

בטרם אחתום אוסיף, כי אמנם לשון פריט הליקוי שיושם בעיניינה של המערערת בגין קשיי היסתגלות (34(ב)(3)) טומן בחובו "הגבלה בינונית של כושר העבודה", אלא שאין בכך כדי לסתור את קביעת הועדה לפיה "גם אם איבדה (המערערת) מכושר עבודתה לא איבדה בשיעור 50% ויותר ולכן הערר נדחה" – קביעה הנסמכת כאמור על שיקול דעתה המקצועי של הועדה ובהיעדר חוסר סבירות קיצונית בקביעה זו – לא מצאתי מקום להתערב בה. כך גם עולה בבירור, כי הועדה הביאה במניין שיקוליה את השפעת ליקוי העור ובשים לב לטענת המערערת, כי מחלה זו פוגעת במפשעות קבעה הועדה, כי המערערת מסוגלת לעבודה שאינה כרוכה בהליכה ממושכת.

...

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, המהווה קביעה מקצועית מובהקת הנסמכת על שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, בה אין מקום להתערב.

" מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

בטרם אחתום אוסיף, כי אמנם לשון פריט הליקוי שיושם בעניינה של המערערת בגין קשיי הסתגלות (34(ב)(3)) טומן בחובו "הגבלה בינונית של כושר העבודה", אלא שאין בכך כדי לסתור את קביעת הוועדה לפיה "גם אם איבדה (המערערת) מכושר עבודתה לא איבדה בשיעור 50% ויותר ולכן הערר נדחה" – קביעה הנסמכת כאמור על שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ובהעדר חוסר סבירות קיצונית בקביעה זו – לא מצאתי מקום להתערב בה. כך גם עולה בבירור, כי הוועדה הביאה במניין שיקוליה את השפעת ליקוי העור ובשים לב לטענת המערערת, כי מחלה זו פוגעת במפשעות קבעה הוועדה, כי המערערת מסוגלת לעבודה שאינה כרוכה בהליכה ממושכת.

סוף דבר לאור האמור – הערעור נדחה.

לפני ערעור על החלטת הועדה לעררים (אי כושר) מיום 15.3.22 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להישתכר.

הועדה מצביעה על ההשלכות התפקודיות של ליקויי המערערת על כושרה להישתכר ומבהירה כי אלו מגבילות אותה בנוגע לעבודות "במאמץ משמעותי, הרמת משאות כבדים, דחק ולחץ, עם צורך בנגישות לשירותים וסדר יום קבוע". לאחר מכן ממשיכה הועדה ומתארת עבודות שעונות לטעמה על קריטריונים אלו וביניהן "עבודות משרדיות בקוו אחורי, מענה טלפוני כפי שעובדת בפועל, תצפיתנית, מלווה ילדים בהסעות, ועבודות שוות ערך." (באשר לכך ראו למשל בר"ע (ארצי) 43563-11-18 שרה בר גיל נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.11.18); בר"ע (ארצי) 2518-10-21 פבל צ'וסוב נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 31.10.21)).

יש לזכור כי עמדת פקידת השקום בסופו של דבר לא התקבלה בדרג הראשון כאשר גם שם נקבע כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להישתכר.

עסקינן בשקול דעת והערכה מקצועית של שיעור אבדן כושר העבודה ועל כן אין מקום כי בית הדין יתערב בה. בפועל אף ניתן לעמוד אחר אומד דעת הועדה בהיתחשב במכלול הסבריה כמובא מעלה ומשום כך לא מצאתי טעם משפטי להתערבות בהחלטה.

...

בהתייחס להלכת מוהרה (עב"ל (עבודה ארצי) 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.04.2004)) נפסק בהלכת אופנר כי "המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע 'לנקודת המוצא' איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר". על יסוד הפסיקה האמורה ולאחר עיון בטענות הצדדים ובקביעת הוועדה, מוצאת אני כי דין הערעור להידחות.

יש לזכור כי עמדת פקידת השיקום בסופו של דבר לא התקבלה בדרג הראשון כאשר גם שם נקבע כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר.

אשר על כן- דין הערעור דחיה.

זהו ערעור על החלטת ועדת עררים (אי כושר) מיום 28.11.22 (להלן: "הועדה") אשר קבעה, כי המערערת איבדה 74% מכושר הישתכרותה, בתקופה מיום 1.4.22 ועד ליום 1.3.24 (להלן: "ההחלטה").

לטענתנו, מצבה הרפואי, גם אם נפרש את המלל של פקידת השקום, הוא כזה המקנה איבוד כושר עבודה מלא, אף אם מדובר ביכולת מצומצמת מאוד לעבוד בעבודות, כשם שנכים בשיעור אובדן כושר הישתכרות של 100% משתלבים בשוק העבודה בייחוד בתחום בריאות הנפש ובמחלות כה קשות ממנה המערערת סובלת.

בית הדין הארצי לעבודה פסק בבר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, (לעיל ולהלן: "עניין אופנר") כדלקמן (והאסמכתאות שם): "כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הנה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהוא ולו זניח, בהנמקתה או בנסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הועדות הרפואיות והגברת האמון הצבורי בהתנהלותן..." עוד נפסק בעיניין אופנר, בזיקה להנחיות שהותוו בהילכת מוהרה כדלקמן: "אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעיניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:

הועדה פעלה כנדרש הימנה עת בחנה את השפעת והשלכת הליקוי הנפשי היחיד שנקבע למערערת על כושר עבודתה, וקביעתה בעיניין זה ברורה, סבירה ומאפשרת היתחקות אחר הלך מחשבתה; לכך אוסיף, כי ממילא פריט הליקוי שנקבע למערערת בגין הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (40% לפי סעיף 34(א)(4-5) המצוטט לעיל) אינו מציין הגבלה מוחלטת של כושר העבודה מכאן שלא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הועדה.

...

לאור כל האמור לעיל הועדה דוחה את הערר.

" מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, המהווה קביעה מקצועית מובהקת הנסמכת על שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, בה אין מקום להתערב.

" מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.