טוען המערער כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, שאינה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים ומצבו; המטפלת נימצאת בחופשה כ- 103 יום בשנה (כל שבוע 36 שעות, 9 ימי חג ו- 16 ימי חופשה) כך ששליש מהזמן נמצא הוא לבד; מצבו הרפואי החמיר, הוא מרותק לכס"ג ועקב משקלו והקושי בבצוע מעברים, מרבית היום הוא ישוב בכס"ג; אינו יכול לפשוט בגדים לבד ו/או ללובשם, להתרחץ לבד והוא זקוק לעזרה במרבית שעות היום; סובל מרגליים סוכרתיות, בצקות וחולשה בגפיים תחתונות ולמעשה אינו מפעילן וזקוק לכסא מתכוונן חשמלית ורגליות מתכווננות, כדי שמצבו לא יחמיר; כס"ג ממונע עם מנגנון רגליות והגבהה, מתכוונן, יסייע ויעניק לו עצמאות.
המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין (60698-09-17) ומשטרם מוצו הליכי העירעור, ניתן תוקף של פסק דין להסכמה לפיה, יגיש עירעורו לועדת הערר (כבוד השופטת ח. גרשון-יזרעאלי, 28.12.17).
באשר לטענה בדבר היתעלמות מחוות הדעת – חוות הדעת היא של מומחית פנימית וגריאטריה ועפ"י הנוהל הגורם הממליץ הוא פיזיותראפיסט ומרפא בעסוק (עפ"י תעודת הרשאה ממשרד הבריאות, המסמיכה המלצתו למכשירי שקום וניידות, כאמור בחוזר 22/2010).
עיון בחוות הדעת מלמד כי מצויינת (לענייננו) "הידרדרות משמעותית במצבו הרפואי והנפשי אותה הוא מייחס למאבקו במשרד הבריאות" (=מפיו), החמרה משמעותית בסכרת, כאב נורופטי בגפיים, כאבי גב עם החמרה כנראה על רקע כיסא גלגלים לא מתאים, חולשה פלג גוף ימין, פצעים ברגליים (=מסמכים רפואיים).
בעניינינו, משאין עונה המערער על המיגבלות הרפואיות שנקבעו, ומשלא נמצא צורך תיפקודי למגנונים, ומשבפועל, אף אין בפנינו כי רכש כס"ג ממונע (בהישתתפות שאושרה לו שנה וחצי קודם, או בלעדיה) – משמע, חרף טענותיו השונות – גם מסתדר הוא, כך או אחרת (מסתייע ו"מסתפק") בכס"ג שיש לו (שאינו ממונע) – ובסיוע המטפלת.
...
לאור כל האמור – עתרה המדינה לדחיית הערעור, משהחלטת הוועדה נתקבלה לאור התרשמות ממצבו ותוך הפעלת שיקול דעת מקצועי של חבריה ותוך הנמקה.
לסיכום
משפעלה הוועדה עפ"י הנוהל ומשאין שבפנינו כי נתקיימו במערער תנאי הנוהל ומשאם וככל שיחול, חלילה, שינוי במצבו של המערער שיצדיק מכשור/אביזר כלשהו – שמורה לו הזכות לבקשו, תוך יישום כללי הנוהל הרלבנטיים (שאגב, כללים סבירים הם, בהינתן תכליתו של חוק ביטוח בריאות, כאמור ברישא לו) – אין לנו אלא לדחות הערעור.
