ערעור על החלטת ועדת ערר או בית המשפט בנוגע לארנונה

קביעות ועדת הערר מבוססות על קביעת בית המשפט בעיניין קל אוטו ועל ההבחנה כי חניית הרכבים בחניון דנא היא חלק מהתהליך העיסקי של המערערות.

תחילה להזכיר כי הקף ההתערבות של בית המשפט לעניינים מינהליים ביושבו כערכאת ערעור על החלטת וועדת ערר הוא מצומצם ביותר ומסויג אך למקרים בהם החלטת ועדת הערר סוטה באופן קצוני ממיתחם הסבירות או שנפל בהחלטתה פגם מהותי היורד לשורש ההליך כמו שיקולים זרים או משוא פנים (ראו: עניין דומיקאר, סעיף 4; עת"מ (ת"א) 5340-09-16 איי פוינט מערכות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית רמת גן (4.3.2017); עת"מ (ת"א) 21158-12-20 דיסקברי רכב ציוד ואחזקות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית רמת השרון (27.10.2021)).

...

מסקנה זו של ועדת הערר מעוגנת כדבעי בחומר הראייתי שהונח לפניה ובכלל זה עדות נציג המערערות בעצמו שדבריו רק חיזקו את המסקנה הזו ולכך נוספים דברי נציג המשיב שערך את הביקורת בחניון וראה את המקום, את כלי הרכב את הגדר ואת השימושים שנעשה במקום.

אפשר שכל פעולה נפרדת מרצף הפעולות תבסס מסקנה שונה לגבי הסיווג הנכון של החניון שבהחזקת המערערות.

סיכום כאמור לעיל – אני דוחה את הערעור.

בנוגע לעניין הארנונה, נטען כי המסלול המתאים להשגה על החלטות של ועדת הערר הוא הגשת ערעור מינהלי ולא עתירה מנהלית; וזאת בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הערר, ולפי סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים).

...

ביום 6.9.2018, לאחר שלא הצליחה לתאם עם המערערת ביקור בדירה, הודיעה העירייה למערערת על שינוי סיווג הדירה לצורך חישוב דמי הארנונה מ"מגורים" ל"עסקים" וזאת בנימוק שלפיו "מבדיקות שערכנו עלה כי הנכס שבנדון משמש לטעמנו כמשרד עו"ד". בהודעה צוין כי סיווג הדירה תוקן החל מיום 1.11.2017, כך שיתרת חוב הארנונה של המערערת עד לסוף שנת 2018 עמדה על סך של 16,396.18 ש"ח. ביום 28.10.2018 פנתה המערערת למנהל הארנונה בעירייה והגישה השגה על שינוי סיווג הנכס.

כך או אחרת, גם בנושא זה דין הערעור להידחות.

משנדחה הערעור על כל חלקיו אין המערערת יכולה להישמע בטרוניה על כי בית המשפט הורה על חילוט הערבות, כפי שעשה, על חשבון הוצאות המשפט והחוב לעירייה.

סוף דבר אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי הערעור יידחה על כל חלקיו, והמערערת תישא בהוצאות העירייה בסך 10,000 ש"ח. ת השופט י' עמית: אני מסכים.

]השופטת ר' רונן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת א' רבינוביץ ברון) בשבתו כבי­­ת משפט לעניינים מנהליים מיום 13.9.2021 בעת"מ 47374-03-19, בו התקב­­לה באופן חלקי עתירת המערער נגד החלטת עריית כפר יונה משנת 2019 להגדיל את חיוב הארנונה על דירתו.

בכל הנוגע לטענה כי היה על בית משפט קמא לידון בטענות הנוגעות לחיוב ארנונה בגין שטחים משותפים, כפי שציין בית משפט קמא – בדיון שהתקיים ביום 25.11.2020 טען ב"כ המערער כי בעיניין זה יש לבית המשפט ולועדת הערר סמכות מקבילה.

...

משאלה הם פני הדברים, אני סבורה כי אין מקום להידרש בשלב זה לטענות המערער כי בית משפט קמא היה מחויב לדון בטענותיו לעניין השטחים המשותפים.

באשר לטענות המערער לעניין סבירות תעריף החיוב של מרתפי חניה – בית משפט קמא בחן את הדברים לעומקם, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי העירייה לא בחנה כנדרש את שאלת סבירות התעריף.

סוף דבר: אם תישמע דעתי הערעור יידחה.

לכלל זה ולפיו נידרש הנישום לפנות רק למסלול המנהלי, כאשר מדובר בעיניין המצוי בסמכותו של מנהל הארנונה וועדות הערר מוכרים שני חריגים; האחד הקבוע בסעיף 3(ג) לחוק הערר ומאפשר לו להעלות טענה לפי סעיף 3(א) גם בפני בית המשפט, ברשות (בר"מ 7618/16 הנ"ל; רע"א 1809/07 עריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פסקה 7 (3/6/2008); עע"מ 2611/08 בנימין נ' עריית תל-אביב, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ארבל (5/5/2010)); והשני, חריג יציר הפסיקה, בגדריו נקבע כי כאשר השאלה הקונקרטית שלובה גם בשאלת בעלת חשיבות ציבורית רחבה, או כאשר המחלוקת היא בשאלה משפטית גרידא, שבה אין לבקורת המינהלית יתרון, רשאי בית המשפט לידון בטענות הנישום גם אם לא נקט בהליכי השגה וערר (עניין אספיאדה, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ברק- ארז; עע"מ 728/17 הנ"ל; ע"א 6971/93 עריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (1997); רע"א 10643/02‏ חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עריית הרצליה, פסקה 10 (14/5/2006); ע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נ' מועצה אזורית משגב, פסקה 7 (3/9/2006))).

כל פירוש שיינתן על ידי ועדת הערר או בית המשפט שידון בעירעור על החלטת הועדה, יוכל להקים עילות תביעה להשבה לכל מי שמחזיק בשטח דומה או זהה לזה שלגביו תנתן ההכרעה.

...

דיון והכרעה כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת העירייה, שכן דין בקשת האישור לסילוק על הסף.

מאחר שייתכנו מצבים עובדתיים שונים לגבי שטחים שבמחלוקת, שכל אחד מהם יחייב הכרעה בשאלה האם הוא כלול בהגדרת מרפסת, דומה כי מתחייבת המסקנה כי ההליך הייצוגי אינו הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקות.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל את הבקש ומורה על סילוק בקשת האישור על הסף.

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על החלטתה של ועדת הערר לעינייני ארנונה כללית שליד עריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר) מיום 8.9.2022 (ערר מס' 140022447).

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אמנם עניין זיויאל היתייחס לקבלת "עמדת" בעל הנכס, ולא לקבלת הסכמתו, אך סבר שמדובר "בעיניין שבסמנטיקה". בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי כי "המילה 'עמדה' היא רחבה יותר והיא כוללת בחובה הן הסכמה, הן הסכמה חלקית והן סרוב [...] המשמעות האופרטיבית היא שכדי שרשות מקומית תעתר לבקשת מחזיק לפטור או להנחה, נידרש שתוצג לפניה עמדה חיובית, או במילים אחרות הסכמה מצד הבעלים". בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי נידרש לקבל את עמדת הבעלים טרם מתן הנחה בארנונה למחזיק וכי יש לפעול בהתאם לעמדה זו. ביחס למקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי היה על מנהל הארנונה לקבל את הסכמת המשיבה למתן ההנחה לשוכרת.

...

מנגד, מנהל הארנונה טען שדין הערעור להידחות והטעים כי בהתאם לתקנה 13 הנחה מארנונה לנכס ריק ניתנת למחזיק בנכס, ולאו דווקא לבעליו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כך או כך, ההמלצה להכנת נוהל בנושא זה הופנתה, כבר באותו מועד, אל העירייה עצמה, ואין ללמוד מהמלצה זו יותר ממה שנאמר בה. סוף דבר: הבקשה נדחית.