ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה בנכות מוסבת

עוד קבעה הועדה כי "אין סימפטומים משמעותיים שקשורים לקיום הקוצב מלבד סימפטומים נפשיים אשר יידונו בנפרד". ביום 2.11.2015 דחתה הועדה הרפואית את בקשת המערער להכיר בפגימה הנפשית כנכות מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969, וציינה כי "חלק מהתסמינים הנפשיים כלולים בנכות המוכרת והשאר אינם קשורים לנכות המוכרת". ועדה רפואית עליונה דחתה את עירעורו של המערער על החלטת הועדה הרפואית המחוזית, ובית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת תיק ע"ו 34073-07-16, דחה ביום 23.2.2017 את העירעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה.

...

בחוות דעת זו נקבע שקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין ניתוח השתלת קוצב לב. בכתב התשובה טען המשיב כי יש לדחות את הערעור, לאור מסקנת המומחה הרפואי מטעמו בחוות דעת שם דוד.

מהחומר שבפנינו עולה המסקנה כי הפרעת חרדה, ממנה סובל המערער כיום, לא הייתה קיימת אצלו לפני שהושתל בגופו קוצב לב שלא לצורך.

מהשוואת התופעות שקדמו להשתלת הקוצב (על-פי התיעוד הרפואי שפורט בפסקה 9 וסיכום ביקור במרפאה צבאית ביום 17.6.2008) עם המגבלות והתופעות מהן סבל המערער לאחר ההשתלה וכתוצאה ממנה, אנו קובעים כי שיעור ההחמרה הינו 100%.

כמו-כן, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בפסק הדין, נקבע בית היתר כי: "הרכיב האחרון בעירעור מתייחס להכרה באחוזי הנכות כאשר מדובר בפגיעה באיברים זוגיים. ברע"א 7677/16 קצין התגמולים נ' פלוני (20.7.2017) נעשה ניתוח מקיף של המצב הנורמאטיבי בנושא, ונקבע כי בקביעת אחוזי הנכות המוכרת באיבר זוגי, יש להיתחשב בכלל התיפקוד של האיבר הזוגי [...] לפיכך – העירעור בנושא חישוב הנכות בהתייחס לפגיעה הזוגית מתקבל. הנושא יוחזר [לועדה הרפואית העליונה – ע' פ'] לדיון מחודש, תוך חישוב אחוזי הנכות תוך היתחשבות במצבן של שתי האוזניים גם יחד [...] " (שם, סעיפים 29-27).

נקבע שהיה על הועדה הרפואית העליונה לחשב את אחוזי הנכות "תוך היתחשבות במצבן של שתי האוזניים גם יחד", וכי היא לא הייתה צריכה להדרש לשאלות של קשר סיבתי ונכות מוסבת.

כידוע, בבקשות רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור על החלטות ועדה רפואית עליונה, נהוגה אמת מידה מצמצמת, ורשות לערער תנתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים (רע"א 9939/17 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 3 (28.2.2018)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מובן שטענות הצדדים בכל הנוגע להיקף פרישתה ולפרשנותה של ההלכה שנקבעה בעניין פלוני שמורות להם, ואיני מביע עמדה בעניין זה. הבקשה נדחית אפוא.

במסגרת ההליך, ביום 8.9.2020, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, שלפיה הועדה העליונה "[ת]דון מחדש בטענת [המבקשת] לנכות מוסבת בגב התחתון, באגן ובאיברי האגן (אורולוגיה) [...] [ו]תנמק החלטתה", כאשר "לאור טענת [המבקשת] בתחום האורולוגי, מבוקש כי יו"ר הועדות ישקול מינוי מומחה אורולוג בהרכב הועדה". (-) בהמשך לאמור, ביום 23.12.2020, שבה הועדה הרפואית העליונה והתכנסה, על מנת לידון בעיניינה של המבקשת.

כידוע, רשות ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט מחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה, שמורה אך ורק למקרים נדירים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית כללית ועקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר הדבר נידרש על מנת למנוע עוות דין (ראו, מִנִי רבים: רע"א 2006/22 פלוני נ' קצין תגמולים משרד הבטחון אגף השקום, פסקה 4 (26.5.2022); רע"א 7358/16 פלוני נ' קצין התמלוגים אגף שקום נכים היחידה לתביעות וקביעת זכאות משרד הבטחון (8.12.2016)).

...

אשר על כן, גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור – והיא נדחית בזאת.

סוף דבר: חרף ההבנה למצבה של המבקשת, שנפגעה קשות לאחר שרוחה נדבה אותה לתרום למדינה מכוחה ומרצה, במסגרת שירות צבאי מאתגר ובעל חשיבות רבה – מצבה נוגע ללב – לא מצאתי כי עניינה עונה על אמות המידה שנקבעו לצורך מתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 3181/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: פלוני נ ג ד המשיב: קצין תגמולים, אגף שקום נכים, היחידה לתביעות וקביעת זכאות בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.3.2023 בע"ו 10901-10-22 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' דגן

ביום 9.12.2018, הגיש המבקש שתי בקשות לבחינה מחודשת של נכותו, ועִמן גם בקשות לבדיקת נכות נפשית מוסבת שנגרמה לו, לדבריו, עקב הנכויות הגופניות.

נקבע, כי "טועה ב"כ [המבקש] בסברו שהסמכות בעירעור על ועדה רפואית עליונה [...] מצריכה שמיעה על ידי מותב תלתא"; וכמו כן, כי "הדיון שהיה אינו קדם משפט. הטיעונים בדיון נועדו לשם הרחבה או מיקוד הטענות בכתב העירעור. לצדדים ניתנה ההזדמנות למצות את מלוא טיעוניהם. הדיון הסתיים ואין מקום לכל תוספת". ההחלטה הסתיימה בכך ש"פסק דין יינתן ויישלח לצדדים".

...

דין הבקשה להידחות.

לפיכך, אין מקום להעתר לבקשתו וליתן לו רשות לערער על פסק הדין.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות.

בפרק הדיון ציינה הועדה כי המערערת פנתה לטפול נפשי לראשונה בשנת 2016, היינו בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הארוע ובסמוך למועד הגשת בקשתה להכרה בנכות מוסבת, וכי היא עובדת 6 שעות ביום במסגרת מסודרת, וכי בבדיקה לא נמצאה עדות לסימני דכאון מג'ורי, פסיכוזה או סיכון מיידי (מש/1).

ביום 15.6.2017 הגישה המערערת ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 36721-06-17).

...

לא כל אירוע מעורר פחד או בהלה נחשב למאורע טראומטי בהתאם לכללים הנ"ל. ד"ר שיינקמן התייחסה לכך בעדותה ואמרה כי "בפוסט-טראומה צריך להיות אירוע מוגדר מאיים ומסכן חיים" (עמ' 9 ש' 29), והוסיפה "אז אם היא נבהלה, זה בסדר. אבל, בין זה להגדרת טראומה במובנים של PTSD, כאשר מרגישים איום על החיים, על שלמות הגוף וכל זה, אין לזה שום קשר", ועדותה הנ"ל מקובלת עלינו בנסיבות המקרה שבפנינו (עמ' 6 ש' 18-16).

לא זו אף זו הוכח כי המערערת ציינה, הן בפני המומחית מטעם המשיב ד"ר אברט והן בפני המומחית מטעם הוועדה ד"ר שיינקמן כי היא לא נוטלת טיפול תרופתי קבוע, ומקובלת עלינו קביעתה של ד"ר אברט כי הדבר אינו מאפיין אנשים הסובלים מפוסט-טראומה (ראה חוות דעתה מיום 19.3.2021, עמ' 1).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הגענו לידי מסקנה כי בהחלטת המשיב מיום 14.7.2020 שלפיה נקבע כי לא נמצאה אצל המערערת עדות להפרעת PTSD לא נפל כל רבב, ולפיכך דין הערעור להידחות.

אשר על כן, הננו מורים על דחיית הערעור.