ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בעניין דום נשימה בשינה

הועדה קבעה למערער נכויות רפואיות, בהתאם לפריטי הליקוי הבאים: ברך ימין 0% (לפי סעיף 35(1)(א) לתקנות); ברך שמאל 10% (לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות) מיום 10.5.17 ועד יום 31.8.17; מ.א.ניתוח 100% (לפי סעיף 35(1)(ד) לתקנות) מיום 1.9.17 ועד 31.10.17; ניתוח החלמה 50% (לפי סעיף 35(1)(ה) לתקנות) מיום 1.11.17 ועד 31.1.18; עודף משקל 20% לפי סעיף 14(א)(4); ליקוי קשב ורכוז 10% (לפי סעיף 32 א-ב לתקנות; דום נשימה בשינה 20% (לפי סעיף 5(1)(ב)), רגל בצקתית – 0% (לפי סעיף 11(1)(א) לתקנות).

מסעיף 2 לסיכום הטענות מטעם המערער עולה כי לשיטת המערער ההליך דנן נסוב על השאלה האם יש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 23.1.18 אשר היתכנסה בהמשך לועדה הרפואית מיום 2.11.17 ודנה בעיניינו של המערער.

...

בשולי הדברים נבהיר כי לא נעלמו מעיננו טענות המערער בנוגע לאפשרות שניתנה למשיב להציג למערער מסמכים בחקירה נגדית, אותם לטענתו לא הכיר טרם דיון ההוכחות והם לכאורה לא נשלחו אליו במועד, חרף החלטות שניתנו בענין זה. סבורים אנו כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין הגשת מסמכים לתובע במהלך חקירה נגדית (מסמכים הנוגעים אליו ומתייחסים לעניינו, עת הוא נחקר במסגרת הליך שהסוגיה העיקרית בו היא האם קיבל מסמכים מאת המשיב אם לאו) לבין הגשת מסמך – שטעון בחינה עובדתית – לאחר דיון ההוכחות ובשלב שבו כלל לא ניתן לברר אם ומתי עודכנו הנתונים אצל המשיב.

ממכלול הטעמים הבקשה להוספת ראיה נדחית.

מהטעמים המפורטים לעיל – הערעור נדחה.

ביום 02.03.21 היתכנסה הועדה לאחר שהמערער המציא לה בדיקת שינה של המרכז הרפואי רמב"ם מיום 01.02.21 ואשר מצביעה על דום נשימה בינוני וכך סיכמה את החלטתה: "הוועדה עיינה בבדיקת שינה מהמרכז הרפואי רמב"ם מ- 01.02.21 דום נשימה בשינה בינוני הוועדה מקבלת הערר וקובעת 20% לפי – מ- 01.02.21" על החלטת הועדה הוגש העירעור דנן.

בהתאם לבדיקה מהמרכז הרפואי רמב"ם מיום 01.02.21 נמצא כי המערער סובל מדום נשימה בינוני ובהתאם לתוצאות הבדיקה הועדה קיבלה ערר המערער וקבעה נכות בשיעור 20% בתחולה מתאריך 01.02.21, כלומר תאריך ביצוע הבדיקה במכון המוסמך במרכז הרפואי רמב"ם. ואולם, מקובלת עליי טענת המערער בכל הנוגע לקביעת מועד התחולה.

...

נימוק שכאמור נדחה על ידי בית הדין בהיותו "נימוק סתמי שגוי ויחיד". לפיכך, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל בהתייחס לקביעת מועד התחולה, באופן בו יוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) באותו הרכב, על מנת שתשקול מחדש את קביעת מועד התחולה תוך התייחסות לבדיקה הביתית.

ככל שהוועדה סבורה כי אינה מקבלת את מועד התחולה בהתאם לבדיקה הביתית, עליה לנמק את החלטתה באופן ענייני ושניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה, ולא להסתפק בנימוק כי המדובר "בבדיקה ביתית". סוף דבר על יסוד כל האמור, דין הערעור להתקבל.

המשיב ישלם למערער הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

יש לדחות את טיעון המערער בכל הנוגע לדום נשימה בשינה שכן היועץ הפנימי בחוות דעתו מיום 23.08.20 דן בטענת המערער לעניין דום נשימה אלא שהציג בדיקה ביתית אשר לא ניתן לקבוע על פיה נכות.

מכאן לטעמי, בהיעדר הודעה נפרדת מפורשת וברורה אודות החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 10.11.20 אשר מודיעה למערער על החלטת הועדה לעררים וזכותו להגיש ערעור (להבדיל מערר או ערעור אי כושר) לבית הדין והמועד להגשת ערעור, לא ניתן לומר כי בוצעה המצאה כדין של החלטת הועדה הרפואית לעררים, ולא ניתן לטעון כי המערער איחד בהגשת העירעור לבית הדין.

...

מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: ראשית, הערעור הוגש באיחור ניכר שכן מכתב המשיב נשלח למערער כבר ביום 06.12.20 ואילו הערעור הוגש לבית הדין רק ביום 14.03.22, קרי באיחור בן יותר משנה מעבר למועד הקבוע בתקנות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, פרוטוקול הוועדה ובמסמכים הרפואיים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

ממקרא הפרוטוקול של הוועדה לעררים אשר בהרכבה ישבו מומחים בתחום האורטופדי והנוירולוגי שמעה תלונות המערער וערכה בדיקה קלינת אורטופדית ונוירולוגית והגיעה למסקנה המבוססת על ממצאי בדיקתה הקלינית ושיקול דעתה המקצועי כי אחוזי הנכות תואמים את מצבו של המערער ודחתה את הערר.

סוף דבר- לאור כל האמור, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

מבוא – מונח לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), מיום 23.5.2023 (להלן: "הוועדה") אשר דחתה את ערר המערער.

טענות הצדדים – המערער טוען, כך: הוועדה טעתה כשקבעה לו נכות של 19% בלבד; הוועדה לא בדקה אותו כפי שצריך ולא בדקה כראוי את המסמכים הרפואיים; הוועדה לא התייחסה לכלל מגבלותיו; הוועדה ביצעה לו בדיקה שטחית, קצרה ולקויה שאינה משקפת את מצבו ודרגת נכותו האמיתית; הוועדה טעתה כשלא דנה בתלונותיו לגבי דום נשימה בשינה, היתעלמה ממימצאי הבדיקות ולא קבעה לו נכות כלשהיא; בדיקת שינה שנערכה במכון מור הדגימה דום נשימה בדרגת חומרה קשה, ואף הומלץ לו על טפול באמצעות מכשיר CPAP; אם הוועדה סבורה שאין להסתמך על בדיקה ביתית, היה עליה לעצור את הדיון ולבקש בדיקה נוספת ממעבדת שינה.

אולם, במקרה הספציפי שבו לא קיים פריט ליקוי הדן בדום נשימה בשינה, אזי הוועדה צריכה להיבנות בהחלטה על ביסוס כלשהוא, וברי כי יש לוועדה שיקול דעת רפואי האם להסתמך על התדריך לרופא.

...

בשל אי-הופעתו בפעם השניה, הערר נדחה בנושא הפסיכיאטרי.

המשיב טען, כך: דין הערעור להידחות; החלטת הועדה מפורטת ומנומקת וניתן בקלות להתחקות אחר הלך מחשבתה; קביעת הועדה לגבי הבדיקה הביתית דינה להידחות, ולא היה מקום שהועדה תעצור את הדיון.

הכרעת בית הדין – לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול הועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, זאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

לסיכום – הערעור מתקבל, והערעור יחזור לועדה הרפואית לעררים, בהרכבה מיום 23.5.2023.

לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (מס הכנסה) מיום 22.10.2023 (להלן: "הוועדה").

ד"ר אשכנזי צטט את הבדיקות שנערכו למערער, וקבע כי "בגין תיסמונת דום נשימה בשינה בחומרה קשה יש לקבוע נכות בשיעור 40% לפי סעיף 3(ד), מ-2012". עם זאת, לא ניתן על ידו נימוק כלשהוא לגבי החלטתו שבנידון; שלישית, אשר לטענתו של המערער כי הוועדה חרגה מהוראות פסק הדין, או התייחסה לנימוק שלא הועלה על ידה קודם לכן – כפי שנראה להלן, המחלוקת בין הצדדים נוגעת ליישום והתאמת סעיף ליקוי.

...

הדיון בעניינו של המערער חזר לועדה מכוח פסק דין של בית דין זה, בהליך שנוהל בפני בב"ל (חי') 17799-12-22 (להלן: "פסק הדין"), שם ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, כדלקמן: "ב"כ הצדדים: בשלב הנוכחי אנו מקבלים את המלצת בית הדין, ולפיה:

הועדה שמעה תלונות המערער ובאת-כוחו, שצוינו כך – בסיכומו של דבר, הועדה החליטה את הקביעה הבאה – טענות הצדדים – המערער טוען, כך: הועדה מתחפרת בעמדתה והתעלמה מקביעות קודמות שלה; החלטת הועדה אינה מנומקת; לא ברור מדוע הועדה קיבלה באופן חלקי את חוות הדעת של ד"ר אשכנזי; אין בתדריך ההנחיות לרופא המוסד לביטוח לאומי הפחתה כלשהי בגין כושר העבודה.

הכרעת בית הדין – לאחר שעיינתי בטענות ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת מהטעמים הבאים – ראשית, אשר לטענת המערער בדבר חלות חוזר המוסד לביטוח לאומי – בדיון שנערך היום ב"כ המערער חזר מהטענה.

מכל מקום, דין הטענה להידחות גם לגופו של עניין, היות שחוזרי המוסד לביטוח לאומי חלים על רופאי הדרג הראשון בלבד, ומשעה שמדובר בעובדי המוסד לביטוח לאומי.

בדיון שנערך היום הודה ב"כ המערער כי קביעה זאת מקובלת עליו במישור העובדתי.

לסיכום – דין הערעור להידחות.