ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בדבר נכות זמנית ותקנה 15

לפני ערעור על החלטת ועדה לעררים (נפגעי עבודה) מיום 10.6.2020 (להלן – הוועדה) אשר קבעה כי לא נותרה למערער נכות הנובעת מפגיעתו המוכרת בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז -1956 (להלן-התקנות).

תקנה 15 בחינת תקנה 15 התייתרה.

על כן לטענתו המשיב חרג מסמכותו עת הגיש ערר על החלטה בדבר נכות זמנית שנקבעה על ידי דרג ראשון.

אין איפוא מקום להשקיף על הועדה לעררים כעל ערכאת ערעור 'טיפוסית', שכל תפקידה מתמצה בקיום ביקורת על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.

מאחר ולא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הוועדה, כל שכן טעות היורדת לשורשו של עניין, הערעור נדחה.

במוקד הדיון - ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה)  מיום 4.3.2021  (להלן - ההחלטה ו-הועדה בהתאמה).

ביום 4.3.2021 קבעה הועדה כי היא דוחה את ערר המערערת בתחום האורתופדי כך ששעור נכותה של המערערת: · בגין הגב התחתון עומד על 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן - התקנות), בנכוי 5% לפי סעיף 37(7)(א-ב) במחצית.

בכתב תשובתו הביע המשיב הסכמה חלקית להשבת עניינה של המערערת לועדה באותו הרכב לפיה: · בתחום האורתופדי - הועדה תעיין בחוות הדעת מאת דר' גיפשטיין ודר' מחאמיד ותשקול האם יש בהן כדי לשנות מעמדתה; · באשר לנכוי בגין מצב קודם - הועדה תידון בשנית בנכוי המצב הקודם ובאם תחליט כי יש לנכות מנכותה של המערערת, תבסס זאת תוך הפנייה לממצאים מוכחים; · בתחום הלחץ דם, תעיין במסמכים הרפואיים מאת דר' מזוז (בין היתר בערך י.ל.ד של 190/110 המוזכר בו) ובמסמך הרפואי מאת פרופ' יוספי בתחום הלחץ דם, ותבחן האם יש מקום לקבוע נכות זמנית בגין ליקוי זה. · באשר ליתר טענות המערערת - נטען כי בדבר הנכות הזמנית, הועדה אינה נידרשת לנמק את פער בין הנכות הזמנית לנכות הצמיתה; הועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית שממצאיה העלו כי תיפקוד הצואר תקין; מכתבו של ד"ר ליברמן איננו חוות דעת כך וממילא קיימת הסכמה להשיב את עניינה של המערערת בין היתר, להתייחסות הועדה לחוות הדעת של ד"ר מחאמיד העוסקת בלקות זו; בפרוטוקול הועדה מפורטת בדיקה קלינית בגב ולפרוטוקול קיימת חזקת התקינות; בעיניין ניכוי קודם- משהוסכם להחזיר עניין זה לועדה, טענות המערערת מתייתרות.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, עניינה של המערערת יושב לועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכבה מיום 4.3.2021 על מנת שתפעל כדלקמן : בתחום האורתופדי תעיין הועדה במסמכים הבאים ותבחן האם יש באמור בהם כדי לשנות מהחלטתה - חוות הדעת של ד"ר מחאמיד מיום 3.11.2019 .

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

טענות המערערת כי הוועדה לא נתנה משקל לממצאי בדיקתה "רגישות בצוואר כתף וגב מתני" דינן להידחות שכן, בהתאם להלכה הפסוקה, כאב וכל שכן 'רגישות', אינם מקנים נכות.

באשר לטענת המערערת כי הוועדה לא נימקה את הפער בין נכותה הזמנית לנכותה הצמיתה, דינה להידחות, שכן וועדה מאוחרת אינה חייבת לנמק סטייה מקביעת נכות זמנית (בר"ע 10518-01-14 אילנה ציטרין – המוסד לביטוח לאומי (4.2.2014)).

אף באשר לטענת המערערת כי אחוזי הנכות צריכים להיקבע לפי מצבה הרפואי ללא השפעת התרופות, דינה להידחות שכן, נפסק כי "בקביעת דרגת הנכות של המבוטח יש להתחשב בתיקון מצבו שהוא תוצאה של שימוש באמצעי עזר. זאת מן הטעם, שאמצעים אלה "מבטלים" למעשה את הנכות הפונקציונאלית או התפקודית הקיימת אצל המבוטח.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 09.03.21 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 10% בגין תגובה הסתגלותית החל מ- 01.10.20 (להלן: "ההחלטה") .

לא נהירה כיצד קביעות קודמות בדבר נכות זמנית יש בהן כדי לכבול את שיקול דעתה וועדה בשאלת הקשר הסיבתי שהרי אלה נעדרות כל דיון בנשוא ומכאן שאינן נהנות ממעמד של החלטה חלוטה בסוגיה זו. בתחום הנפשי הועדה מצאה לקבל את הערר נוכח ממצאיה בבדיקה הקלינית, עיון בתעוד הרלבנטי והידע המקצועי בו אוחזת היא.

הועדה לעררים החליטה לדחות הפעלת תקנה 15 מבלי שבחנה את הקריטריונים הקבועים בתקנה לרבות מקצועו של המערער וגילו .

...

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות, מן הנימוקים שלהלן: אין להיזקק להשגות המערער בתחום האורטופדי שהרי הלכה פסוקה היא כי כאבים כשלעצמם אינם מקנים נכות רפואית.

בהקשר מקובלת עליי טענת המשיב כי אין בקביעות קודמות בדבר נכות זמנית בכדי לכבול את שיקול דעתה הוועדה בשאלת הקשר הסיבתי בין הממצאים ההדמייתיים לבין החבלה.

מקובלת עליי טענת המערער כי החלטת הוועדה לעניין הפעלת תקנה 15 אינה מנומקת וחסרה התייחסות לקריטריונים הקבועים בתקנה ובמיוחד לכושר עבודתו של המערער.

משכך, שוכנעתי שיש מקום להשיב את העניין לוועדה על מנת לשקול מסקנתה מחדש בכל הנוגע לתקנה 15.

סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את הנכות הנפשית תוך התייחסות מפורטת לטענת המערער לעניין ההשפעה על כושר העבודה.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 15.3.23 (להלן - ועדת הערר), בעיניין נכותה הנפשית של המערערת.

ועדה מדרג ראשון קבעה למערערת 15% נכות נפשית זמנית, עד ליום 31.08.22 והמערערת הגישה ערר על החלטה זו. ועדת הערר שהיתכנסה ביום 14.12.22 וביום 15.03.22 קבעה למערערת נכות בשיעור 37% (לאחר הפעלת תקנה 15 בשליש) ובכלל זה קבעה נכות נפשית יציבה בשיעור 10% החל מיום 1.09.22 ואילך.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לועדת הערר באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את החלטתה בעיניין הנכות הנפשית הזמנית והיציבה שניתנה למערערת וזאת בהתייחס לחוות דעתה של ד"ר פררו ולטענות המערערת בפניה.

...

עם זאת, מקובלת עלי טענת המערערת כי קיים קושי להתחקות אחר הלך מחשבתה של ועדת הערר אשר ציינה בפרק המסקנות כי היא מקבלת את הערר וקובעת 10% נכות יציבה, שעה שהערר עסק בשיעור הנכות הזמנית בשיעור 15% ולא בשיעור הנכות היציבה.

נוכח כל המפורט, מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר ועל כן אני מורה על השבת עניינה של המערערת לפתחה לדיון נוסף.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדת הערר באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית את החלטתה בעניין הנכות הנפשית הזמנית והיציבה שניתנה למערערת וזאת בהתייחס לחוות דעתה של ד"ר פררו ולטענות המערערת בפניה.

ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (להלן: הועדה) מיום 16/4/23 אשר קבעה כי נכותו היציבה של המערער בגין קטיעת אצבע הנה בשיעור 5%.

דיון והכרעה תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, קובעת כך: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד." המשיב נסמך בטיעוניו על בג"ץ 1082-02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443 (21.5.03) (עניין שטרן), שם נקבע כי ועדה לעררים מוסמכת לקבוע למבוטח הניצב בפניה דרגת נכות יציבה גם במקרה בו הדרג הראשון קבע למבוטח נכות זמנית בלבד.

בעניינינו, אין מדובר בהפחתת דרגת הנכות הזמנית אשר נקבעה על ידי הדרג הראשון ואף אין מדובר בקיצור תקופת הזמניות, אלא בקביעת דרגת נכות יציבה בנוסף לנכות הזמנית, ולכן לא היה על הועדה להזהיר את המערער בדבר כוונתה לעשות כן. משעה שהועדה לעררים מוסמכת לקבוע נכות יציבה במקום הנכות הזמנית או בנוסף לה, היא למעשה נכנסת בנעליה של הועדה מהדרג הראשון, וכל עוד אינה מפחיתה את דרגת הנכות הזמנית, היא אינה נידרשת להזהיר את המבוטח בדבר האפשרות שתקבע נכות יציבה.

המערער הפנה בטיעוניו לב"ל (חי') 26744-02-14 דוקה – המוסד לביטוח לאומי (30/7/14) שם דרג ראשון קבע נכות יציבה בשיעור 15% ואילו ועדה לעררים קבעה כי הנכות הנה זמנית בשיעור 20% לתקופה של מספר חודשים.

...

טענתו של המערער כי היה על הוועדה להזהיר אותו טרם קביעת נכות יציבה, דינה להידחות.

על כן, טענתו של המערער כי יש להורות לוועדה כי אינה רשאית לקבוע נכות יציבה, דינה להידחות.

סיכום פועל יוצא של כל האמור לעיל הוא כי עניינו של המערער יחזור לוועדה לעררים, באותו הרכב, על מנת שתפעל כדלקמן: הוועדה תשקול את טענותיו של המערער בנוגע לנכות הזמנית.