הנחה זו אומנם מסתברת, אולם יש לומר כי השאלה האם לעניין ערעור דינן של החלטות ביניים במסגרת דיון בהליכי הסגרה, כדינן של הליכי ביניים בהליכים פליליים, טרם הוכרעה באופן סופי בבית משפט זה. עם זאת, ניתן לומר כי קיימת נטייה של בית משפט זה להחיל את ההוראות הרלוואנטיות מחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 על הליכים לפי חוק ההסגרה (ראו בעיניין זה את הדיון המקיף שנערך בע"פ 4694/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקות 35-26 לפסק דינו של השופט י' עמית (2.9.2020) (להלן: עניין לייפר)).
זאת, בשים לב לדבריו של השופט עמית בעיניין לייפר, אשר מקובלים עליי במלואם, לפיהם: "מתן זכות ערעור על החלטות ביניים בהליכי הסגרה, יוצר פתח לסירבול ועיכוב ההליך בנגוד לטבעו ורוחו של חוק ההסגרה, וזאת מבלי שקיים לכך עגון מפורש בהוראות החוק" (עניין לייפר, פסקה 33 לפסק דינו של השופט עמית).
...
לטענת העותר ההחלטה התקבלה נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא נעדר סמכות להפעיל שיקול דעת במקרה זה. העותר ממשיך וטוען כי מכיוון שההחלטה התבססה על שאלת סמכות, ישנה הצדקה להתערבותו של בית משפט זה.
דין העתירה להידחות על הסף.
כן אציין, כי אני סבור שיש ליישם את הכלל אשר קובע ש"האפשרות לעתור לבג"ץ נגד תוצאותיו של הליך ביניים במשפט פלילי שמורה למצבים חריגים ונדירים ביותר, שלגביהם לא נקבעה מסגרת של ערעור או ערר בחוק סדר הדין הפלילי" (ראו: בג"ץ6295/21 זדורוב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (15.9.2021)), גם על הליכי ביניים לפי חוק ההסדרה.
סוף דבר, העתירה נדחית בזאת על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים.
