עוד טען המבקש, באשר לטענת השהוי, כי הוא פנה לסיוע המשפטי ללא דיחוי והסיוע בחן את זכאותו לקבלת סיוע על פי הקריטריונים שבחוק והודיע על סרוב כעולה ממכתב הסרוב מיום 7.5.23.
ועוד חוזר ומדגיש בית המשפט בעיניין מגל, כי המבחנים להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית "גמישים יותר" מאמות המידה להארכת המועד בדין הכללי:
"הדברים מובאים על דרך קל וחומר. התקדימים שנסבו על השאלה של הארכת מועד אינם מהוים חלק מדיני השהוי, שהם גמישים יותר ומאפשרים לבית המשפט להאריך מועד להגשת עתירה אף מבלי להדרש ל"טעם מיוחד". עם זאת, שיקולים שהוכרו כתומכים בהארכת מועד בהתדיינות אזרחית ובכל הנוגע להגשת ערעור מינהלי יכולים להנחות אף את בית המשפט שנידרש להכריע בשאלה של שהוי, ולו כ"נקודת פתיחה".
ביום 1.10.23 פנה המבקש לבא-כוחו הנוכחי, על מנת שייצגו באופן פרטי וביום 15.10.23 הוגשה בקשה זו.
אמנם, הדעת אינה נוחה מכך שהמבקש המתין חודשים רבים להגשת העתירה, ונראה כי לא היה מקום להמתין עם הגשת הבקשה להארכת המועד, עד לסיום הליך העירעור על החלטת הלישכה לסיוע משפטי.
...
לפיכך, פנה לבית המשפט המחוזי והגיש ערעור על החלטת הסירוב (עש"א 453354-05-23) וביום 20.9.23 נדחה הערעור.
בחינת יסודותיו של השיהוי המנהלי מובילה למסקנה כי יש לדחות את בקשת העותר, שכן באשר לשיהוי הסובייקטיבי, הנימוק היחיד של המתנה לכאורה לקבלת סיוע משפטי לא יכול לעמוד בנסיבות תיק זה. העותר נמנע מלפרט מתי פנה לסיוע משפטי ומדעו השתהה מעת שנדחתה בקשתו לקבל סיוע, ובוודאי לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ערעורו על החלטת הסירוב לייצוג.
מצאתי כי אין לחסום את המבקש בשלב זה מהגשת העתירה מנימוקים אלה, אף אם לגופו של עניין ימצא בית המשפט, בסופו של יום, לדחותה.
לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את המועד להגשת העתירה עד למועד הגשתה.
