בבקשתו טוען המבקש, כי מיד לאחר קבלת החלטת הועדה האזורית העליונה של המשיב, שהומצאה לו ביום 2.3.23, פנה לאגף לסיוע משפטי, אך לאחר בדיקה הודע לו ביום 7.5.23 כי לא יינתן לו ייצוג משפטי.
בתשובה לתגובה, דחה המבקש את הטענה בדבר אי מיצוי הליכים, וטען כי טענת האפליה נדונה באריכות והוכרעה ע"י הוועדה של המשיב, במסגרת ההחלטה נשוא העתירה, וזאת מאחר שידוע לועדה שמדובר ב"טענת רוחב" שנדונה במספר בקשות של נכים שהופנו אליה.
מעיון במכתב הסרוב של הלישכה לסיוע משפטי (העתקו צורף לתשובת המבקש לתגובה), עולה כי המבקש פנה לקבלת סיוע משפטי ביום 14.3.23, תשובת הלישכה לסיוע משפטי, ניתנה ביום 7.5.23 וביום 18.5.23 הגיש ערעור על החלטת הסרוב.
...
לפיכך, פנה לבית המשפט המחוזי והגיש ערעור על החלטת הסירוב (עש"א 453354-05-23) וביום 20.9.23 נדחה הערעור.
בחינת יסודותיו של השיהוי המנהלי מובילה למסקנה כי יש לדחות את בקשת העותר, שכן באשר לשיהוי הסובייקטיבי, הנימוק היחיד של המתנה לכאורה לקבלת סיוע משפטי לא יכול לעמוד בנסיבות תיק זה. העותר נמנע מלפרט מתי פנה לסיוע משפטי ומדעו השתהה מעת שנדחתה בקשתו לקבל סיוע, ובוודאי לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ערעורו על החלטת הסירוב לייצוג.
מצאתי כי אין לחסום את המבקש בשלב זה מהגשת העתירה מנימוקים אלה, אף אם לגופו של עניין ימצא בית המשפט, בסופו של יום, לדחותה.
לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את המועד להגשת העתירה עד למועד הגשתה.
