המערערת הגישה ערר על החלטה זו.
החלטת הועדה
ביום 21.5.19 היתכנסה הועדה הרפואית לעררים, בהרכב מומחה באורטופדיה, מומחה בפסיכיאטריה ומומחה בנוירולוגיה ("הועדה").
לטענת המשיב, הועדה לא הפחיתה את שיעור נכותה של המערערת אלא דחתה את הערר והותירה על כנה את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון.
על אף הספק שנותר בנוגע למצבה הרפואי האמתי של המערערת, הסתפקה הועדה בדחיית הערר והותירה את דרגת הנכות הנפשית היציבה בגין הפרעת אישיות בשיעור 30%, לפי פריט ליקוי 34(א)(4), הקובע: "רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתיפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה". בנסיבות העניין, לא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הועדה המצדיקה היתערבות בית הדין.
בחלוף כשלוש שנים, ביום 28.11.2018 פנה המשיב במכתב למערערת בו צוין, כי "על פי מידע הקיים בידינו, ההחלטה בדבר זכאותך לקיצבת נכות כללית התבססה לכאורה על מידע מוטעה שנימסר לנו על ידך או על ידי מי מטעמך". המערערת התבקשה להמציא למשיב מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הרפואי, וצוין כי "לאחר קבלת המידע האמור, יושהה תשלום הגימלה החל מ- 1/12/18". ביום 4.3.2019, כאמור, נבדקה המערערת על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון, ונכותה הנפשית היציבה של המערערת נקבעה בשיעור 30%, לפי פריט ליקוי 34(א9(4), בתחולה מיום 1.12.2018.
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.
על יסוד האמור נדחית טענת המערערת שדו"ח החקירה אינו אמין, אינו מקצועי והשפיע על הוועדה באופן פסול.
נדחית הטענה שהחלטת הוועדה כוללת אבחנה רפואית שגויה שאינה תואמת את מצבה של המערערת.
סוף דבר
לאור כל האמור, הערעור נדחה.