ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים בדבר צו שיפוטי להפסקת שימוש

בפניי ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים מיום 4.6.19 (כב' השופט א' וינשל) בב"נ 45918-05-19.

עוד הוסיף בית המשפט ודחה את הטענה בדבר ליקוי במקום הדבקת הצוו.

באשר לטענה שהצו הודבק על המבנה הקיים, המשמש למגורי המבקשת, הפנה בית המשפט לכך שסעיף 226(ב) לחוק התיכנון והבניה קובע גם חלופה של הדבקה במקום בולט אחר לעין במקרקעין בהם בוצעו העבודות.

ממילא הפסיקה שניתנה ביחס לסעיף המקורי, יפה בהתאמה גם ביחס לסעיף הנוכחי.

על מנת שלא תימצא הסמכות להוציא צו הריסה כאות מתה, מקפידים בתי המשפט להפעיל את הבקורת השיפוטית על צוי הריסה באופן מצומצם.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים - מצאתי כי אין מקום לקבל את הערעור.

אני מוצאת להפנות לרע"פ 9242/16 מרזוק נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז צפון (ניתן ביום 8.5.18), שם הועלתה טענה כי מי שחתם על התצהיר לא היה מוסמך לעשות כן. על אף שלא ניתן להקל ראש בטענה ממין זה, נאמרו שם הדברים הבאים: "אין חולק כי המבנה מושא הצו נבנה ללא היתר, וכי המבקש הוא בעליו. המבקש לא חלק על נכונות האמור בתצהיר ועל כך שהתנאים להוצאת צו ההריסה התקיימו. בנסיבות אלה, גם אם נפל פגם בתצהיר על בסיסו הוצא הצו - ואיני קובע כך - אין מדובר בפגם מהותי ולאור תורת הבטלות היחסית אין מקום לבטל את צו ההריסה... מידת ההתערבות של בית המשפט בהוצאת צווי הריסה מנהליים היא צרה ומוגבלת לפגמים חמורים העלולים להביא בסופו של דבר לבטלות צו ההריסה... לא כך בענייננו. זה המקום להזכיר כי צו הריסה מנהלי נותן בידי הרשות סמכות להרוס בנייה בלתי חוקית בהליך משפטי מהיר והוא מהווה כלי מהיר ואפקטיבי במלחמה בבנייה הבלתי חוקית. תכליתו של צו ההריסה המנהלי היא מניעה וסילוק של בנייה בלתי חוקית על אתר כדי שלא לאפשר קיבוע של "עובדות בשטח"..

הערעור אפוא נדחה.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד' מ' דמביץ) מיום 14.1.20 בב"נ 14983-09-19 (להלן: "בית משפט קמא") במסגרתה קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבה לביטול צו הריסה מינהלי שהוציא המערער ביום 29.8.19 (להלן: "ההחלטה").

לבסוף, היתייחס בית המשפט קמא לטענות בדבר שינוי ייעוד החדר, וכן בדבר אי אכלוסו, וקבע כי אין בטענות אלו ממש.

המערער שב והדגיש את חשיבותו של צו האכיפה המינהלי ככלי לאכיפה יעילה של הפרות חוק התיכנון והבניה, וכתוצאה מכך את החשיבות של ביקורת שיפוטית מצומצמת על צוי הריסה מינהליים.

בבואו של בית המשפט להכריע בבקשות מסוג זה, עליו לבחון קיומה של אחת משלוש עילות אלה: האחת, אם העבודה או השמוש "בוצעו כדין" ,השנייה, אם לא נתקיימו הדרישות למתן צו מינהלי, והשלישית, אם נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו: " לא יבטל בית המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השמוש בוצעו כדין או שלא היתקיימו הדרישות למתן הצוו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו." העילה השנייה נבחנת בהתאם לקריטריונים שנקבעו בסעיף 221(א) לחוק.

אשר לטענה, כי בית המשפט קמא לא היתייחס להפרת צו הפסקת העבודה על ידי המשיבה, לדידי, אין לקבל טענה זו. בית המשפט קמא היתייחס להפרה זו, ונתן לה את המשקל הראוי, בכך שלא פסק הוצאות למשיבה, על אף שביטל את צו ההריסה שהוצא כנגדה.

...

להיפך, שוכנעתי כי הממצאים מעוגנים היטב בעדויות ובחומר הראיות שהוצג לבית משפט קמא.

מטעמים אלה אני סבורה, כי אין מדובר בבנייה חדשה כפי שטען המערער, על אף חזקת התקינות המנהלית, שנסתרה כאמור, וכי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

משכך, דין הערעור להידחות.

ערעור המדינה על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט אופיר יחזקאל) מיום 4.5.2021 בתיק תו"ב 54838-11-19, לפיה הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום.

ההליכים בבית-משפט קמא נגד המשיבה הוגש ביום 24.11.2019 כתב אישום, בעבירות של אי קיום צו. על פי הנטען, המשיבה הפרה צו שיפוט שהוטל במסגרת ת"פ 10281/07 על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, לפיו היה עליה להתאים תוספת בנייה בשטח של כ- 72 מ"ר להיתר בנייה, לרבות באמצעות הריסה.

בית המשפט ציין כי "על פי הפסיקה, הפרת החובה למתן התראה, לרבות בעבירות אי ציות, עשויה להוביל לביטול כתב האישום. עוד נקבע, כי על ההתראה, מקום בו היא נמסרת לחשוד, להיות מנוסחת באופן ברור... על מנת לאפשר לחשוד להבין בדיוק במה מדובר ולהתייחס לדברים בהתאם. במקרה הנוכחי, ההתראה שנמסרה לנאשמת, היא בגין עבירה שונה מזו שבה הואשמה בסופו של דבר... במקרה הנוכחי... ואף נטען, כי הנאשמת לא רק הותראה לעניין השמוש ולא לעניין אי הציות, אלא גם נחקרה בעיניין זה בלבד". יצוין כי באותו עניין הוגש ביום 5.4.2017 כתב אישום קודם נגד המשיבה, בתיק תו"ב 51996-04-17 בגין אי קיום אותו צו השפוטי.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

כאמור, בית-משפט קמא הורה על מחיקת כתב האישום, מן הטעם שלמשיבה נמסרה התראה בגין עבירה שונה מזו שבה הואשמה בסופו של דבר, וזאת בהיעדר אינדיקציות לכך שהמשיבה הייתה מודעת לנושא אי הציות.

ראוי לאפשר לחשוד בכלל ולמשיבה בפרט, למסור גרסתה בעבירה בה היא חשודה, מבלי שתלוי ועומד נגדה כתב אישום, במיוחד נוכח סדרת הליקויים והכשלים שהיו בעניינה, כשמנגד קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, אם בכלל, מביטול כתב האישום, בפרט כאשר ביטול כתב האישום אינו מונע הגשתו מחדש במידת הצורך, ככל שהמערערת תמצא לנכון לעשות כן. אשר על כן, הערעור נדחה.

לגבי אי מתן צו התאמה/הריסה חדש, נטען כי בהתאם לסעיף 254ב(א) לחוק, בגזר דין בעבירה לפי סימן ו', יורה בית המשפט על הריסה, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו שלא לעשות כן. לטענת המערערת, בהתאם ללשון החוק ותכליתו, ובהתאם למדיניות שיפוטית ראויה, היה על בית המשפט לצוות מחדש על המשיבה להרוס את הבינוי ולהמנע מן השמוש בו. ב"כ המערערת היתייחס בדיון להחלטת בית המשפט, וציין כי בית המשפט לא דן לגופו של עניין בהוראת סעיף 254 לחוק, ונימק את החלטתו לאי מתן הצוו בכך שלא מקובל לתת צו חדש בעבירה של אי ציות.

במענה לטענות ב"כ המשיבה, טען ב"כ המערערת, לחלופין, כי בהחלטה בדבר הארכת הצוו הישן על ידי בית המשפט במסגרת הליך של אי ציות, ניתן לראות צו חדש, שעליו חלות כל הוראות החוק כפי שהן לאחר תיקון 116.

מקום בו נעשתה עבודה אסורה, יורה בית המשפט על הפסקת ביצועה, על הריסת העבודה האסורה, או על איסור שימוש בה; ומקום בו מסתכם המעשה האסור בשימוש אסור, יורה בית המשפט על הפסקת השמוש האסור.

העירעור על ההחלטה מיום 17.3.2022, בנוגע לדחיית בקשת המערערת להוצאת צו הריסה/התאמה חדש, מתקבל, והמשיבה מצוה להתאים את הבנייה המפורטת בכתב האישום בתיק 11969/08 של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, להיתרי הבנייה החלים באיזור, לרבות בדרך של הריסה.

...

דיון והכרעה לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, אני מקבלת את הערעור בחלקו.

לעניין זה מתייחס סעיף 254ג לחוק: "254ג. (א) צו שנתן בית משפט לפי סעיף 254ב יבוצע בידי מי שהורשע בביצוע העבירה או מי שבית המשפט קבע שביצע את העבירה (בפרק זה – מורשע), ואם היה יותר ממורשע אחד – בידי כולם יחדיו או בידי מי שבית המשפט קבע.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), הרשות האוכפת רשאית לבצע צו שניתן לפי סעיף 254ב בהתקיים אחד מאלה: (1) המורשע לא קיים את הצו וחלף המועד לביצוע הצו לפי סעיף 254ד, ובלבד שהתובע הודיע למורשע, בכתב, 21 ימים מראש לפחות, על כוונת הרשות האוכפת לבצע את הצו; (2) בית המשפט הטיל את ביצוע הצו על הרשות האוכפת, ובלבד שהתובע ביקש זאת טרם מתן הצו".

ערעור המדינה על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת יעל ענתבי שרון) מיום 22.5.2022 בתיק צ"ה 2343-02-21, לפיה נדחתה בקשתה למתן צו הריסה שפוטי לפי סעיף 239 לחוק התיכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ונפסקו כנגדה הוצאות משפט.

ובאשר לנימוק של הריסה בשל צורך בהרחבת הכביש נקבע כי "המבקשת לא העידה גורם רלוואנטי ומקצועי מטעם הערייה באשר לתוכניות הבצוע של הרחבת הכביש וממילא לא ציינה בבקשתה כי קיים צורך מיידי או דחוף בהרחבת הכביש. בבקשה עצמה כלל לא נטען כי קיימת כוונה להרחיב בפועל את תחום הדרך בזמן הנראה לעין. הדברים עלו לראשונה בעדות אולו ללא כל תמיכה נוספת. במצב דברים זה, לא הוכח להנחת דעתי כי אכן יש צורך צבורי קרוב בהרחבת הדרך". עוד נקבע כי "גם העובדה שמבנה 2, כולל גג מחומר קל (פנלית), אינה מהוה כשלעצמה צורך צבורי מיוחד וספק רב אם נוכח המיקום של המקרקעין יש בכך כדי להוות פגיעה מיוחדת בחזות העיר כנטען". בית-משפט קמא היתייחס גם לחלוף הזמן מאז הוקמו המבנים, ייתכן שלמעלה מ- 50 שנה, ולכך שעל פי הפסיקה, ככל שהשיהוי בהגשת הבקשה גדול יותר, כך גובר הצורך להצביע על אינטרס צבורי משמעותי יותר.

לעניין זכות העמידה של המשיבה בבקשה, מקובלת עליי החלטת בית-משפט קמא, לפיה למשיבה זכות עמידה, מאחר שהיא מתגוררת במקום מזה כארבעים שנה; וכי הדבר נלמד גם מהבקשה שהגישה המערערת, שם התייחסה אל המשיבה כאל גורם רלוואנטי, בציינה אותה כמשיבה, לצד בעלה המנוח, לאחר שהמשיבה אישרה בתיק הקודם שניסגר, כי היא האחראית לשימוש והמחזיקה בנכס.

...

לגבי קביעת בית-משפט קמא בכל הנוגע למשיבות 2 ו- 3, ממנה משתמע לכאורה שבית המשפט מצא פגם בכך שהן מעוניינות בפינוי המשיבה מהנכס מאינטרסים אישיים – בעניין זה אינני שותפה לביקורת של בית המשפט כלפי המשיבות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה 1 הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.