ערעור על החלטת בית הדין לעררים בעניין הסדרת מעמד על בסיס חיים משותפים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים מיום 24.10.19 בערר (ת"א) 4480-19 (כבוד הדיינת מיכל צוק-שפיר), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו ביניים אשר יאפשר את המשך שהות המבקש בישראל עד להכרעה בערר.

ביום 17.8.17 הגישו המבקשים בקשה לקבלת מעמד על סמך חיים משותפים לפי נוהל 5.2.0009 "טפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: "בקשה להסדרת מעמד").

בפני בית משפט זה עומדות למעשה שתי חלופות: האחת – קבלת העירעור ומתן צו לפיו המבקש לא יורחק עד להכרעת בית הדין לעררים בערר; השנייה – דחיית העירעור באופן כזה שהמבקש יורחק מישראל עוד טרם הוכרע הערר בעיניינו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור באופן כזה שהמבקש לא יורחק מהארץ עד להכרעה בערר.

כך גם, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיבה בעצמה, הנפיקה (אף אם ב"היסח דעת") למבקש רישיונות השהייה, אף לאחר פסקי הדין, אשר הורו על יציאתו מהארץ- התנהלות אשר לכאורה יצרה מצג בו המבקש אכן שוהה כדין בארץ, בהתאם לרישיוניות השהייה שהונפקו לו. אני סבור כי לאור נסיבות אלו, ראוי שיתאפשר למבקש לשהות בישראל עד להכרעה בערר.

לאור כל האמור, כאשר לא ניתן בשלב זה לשלול את סיכויי הערר, משמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית ונוכח נסיבותיו הייחודיות של העניין אני מקבל את הערעור באופן כזה שהמבקש לא יורחק מן הארץ עד להכרעה בערר.

ביום 20.3.2018 המשיבה דחתה את הבקשה להסדרת מעמד על הסף ולגופה: על הסף – בשל אי-המצאת מסמכים נדרשים על פי הנוהל, ובכלל זה דרכון תקף של המבקש, ולגופה ­­– על בסיס הראיונות האמורים, שמהם, כך נקבע, "עולה בבירור כי הם אינם מקיימים מרכז חיים משותף בישראלי וכי לא קיימת כנות קשר ביניהם". ביום 28.3.2018 גורש המבקש לירדן.

ביום 1.7.2019 הגישו המבקשים ערעור על החלטת בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתו שבו וטענו כי הם מקיימים מרכז חיים משותף.

בכל הנוגע לבקשה להסדרת מעמדו של המבקש מכוח נישואיו למבקשת, בית המשפט המחוזי שב על קביעתו של בית הדין לעררים שלפיה המבקשים לא הוכיחו קיום חיים משותפים.

...

בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו במסגרת הדיון בה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

הרקע לערעור וטענות הצדדים: לפני ערעור מינהלי שהוגש נגד פסק דינו של בית הדין לעררים בחיפה אשר ניתן ביום 18.01.23 במסגרת ערר (י-ם) 2962-22, במסגרתו נדחה ערר המערערים נגד החלטת המשיבה מיום 23.05.22, אשר דחתה ערר פנימי שהגיש המערער 2 (להלן: "המערער") על החלטת סגנית מנהל לישכת המשיב בטבריה, אשר דחתה על הסף את בקשת המערערים להחיל את הנוהל המדורג עבור זוגות ידועים בציבור מחמת עשיית דין עצמי על ידי המערער וקבעה כי בקשתם לא תבחן כל עוד המערער לא עזב את הארץ בהתאם לאמור בפסק הדין שניתן בהליך משפטי קודם שניהל.

מרישומי המשיבה עולה כי המערער הגיש בעבר שתי בקשות להסדרת מעמדו מכוח חיים משותפים נטענים עם שתי בנות זוג קודמות ואף ניתנו לו בעבר רישיונות שהייה במסגרת ניהול הליכים אלה.

בית הדין הבהיר בהחלטה נוספת כי ההחלטה בנוגע לסעד הזמני כוונה לאי נקיטת הליכי אכיפה ולא נראה לנכון להעתר לבקשת המערער לקבל צו אשר יקנה לו רישיון מסוג ב/1 לעת הזו.

במקרה זה, כאמור, גם אני סבור, כפי שקבע בית הדין לעררים, כי לא ניתן לטעון לפגם בהליך או לקבוע כי המשיבה חרגה בהחלטתה ממיתחם הסבירות כאשר בבסיס הטיעון עומד מי שלא מכבד פסקי דין חלוטים.

בנוסף, כפי שציין גם בית הדין בפסק דינו, מילוי אחר החלטת המשיבה (וכן פסק דינו של בית הדין לעררים) ויציאה מישראל אינם מהוים נזק בלתי הפיך למערער וסתימת הגולל על הבקשה להסדרת מעמדו של המערער, שכן המערערים מיוצגים ובאת כוחם יכולה להמשיך ולנהל את עניינם גם כאשר המערער נמצא בחו"ל. אין מניעה שהמערער יצא לחו"ל ובני הזוג יגישו את הבקשה באופן מסודר, כפי שהורתה המשיבה מלכתחילה, תוך שמירה על האנטרס הצבורי של אכיפת החוק וקיום פסק הדין המורה על יציאת המערער מישראל, אשר הפך לחלוט.

...

במקרה זה, כאמור, גם אני סבור, כפי שקבע בית הדין לעררים, כי לא ניתן לטעון לפגם בהליך או לקבוע כי המשיבה חרגה בהחלטתה ממתחם הסבירות כאשר בבסיס הטיעון עומד מי שלא מכבד פסקי דין חלוטים.

סיכום פסק הדין: הערעור נדחה.

אני מחייב את המערערים בהוצאות המשיבה, בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין בסכום נמוך מהמקובל, של 7,000 ₪ שישולם עד לא יאוחר מיום 1.6.23, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 29.9.2022 (ערר (י-ם) 3427-21, הדיין י' בר-לב).

לעומת זאת, המבקשת מצדה עמדה על בקשתה המקורית בהדגישה כי הילדים מתגוררים עם סבם וסבתם ביישוב אחר, וכי היא מעוניינת להמשיך את חייה המשותפים עם המבקש.

המבקשים טענו כי החלטתו של בית הדין לעררים נשענה על קביעות עובדתיות שגויות בעניינים שונים, ובכלל זה בכל הנוגע לתנאים שבהם התגוררו המבקשים לאחר העימות האלים, לפגיעה שנגרמה לבנה של המבקשת כתוצאה ממעשי המבקש, וכן להשפעה שהייתה לעימות האלים על הילדים.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית הדין לעררים, וכי אף אם נפלו בהחלטתו טעויות עובדתיות מסוימות, הרי שהן אינן עומדות בבסיס ההחלטה.

לכך הוסיף בית המשפט המחוזי כי בצדק קבע בית הדין לעררים שזכותם של המבקשים לחיי מישפחה אינה עולה על זכותם של הילדים לחיי מישפחה ללא מורא ופחד.

לטענת המבקשים, המקרה דנן מעלה שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובכללן שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחיי מישפחה לבין האנטרס בשמירה על שלום הציבור, וכן שאלת היחס בין ההליך המינהלי להסדרת מעמד לבין הליכים פליליים תלויים ועומדים.

...

כן נקבע כי ממצאיו של בית הדין לעררים תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו טעות שבחוק.

יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקש והוא לא יורחק מישראל עד למתן החלטה בהליך זה. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

במהלך שהותה של המבקשת בישראל ניהלה אמה הליך לקבלת מעמד מכוח נישואיה לאזרח ישראל, ובמסגרתו ביקשה האם להסדיר את מעמד המבקשת כקטינה נלווית.

זאת, בהתאם להוראות נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 1.6.0001 "נוהל טפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" (24.2.2022) שקובעות, בין היתר, כי אין לטפל בבקשת אדם שהגיש בעבר בקשה והתקבל בעיניינו פסק דין המורה לו לצאת מהארץ, ושבמועד הגשת הבקשה החדשה טרם יצא מהארץ כאמור בפסק הדין שניתן בעיניינו (סעיפים א.2 ו-ג.1.

המבקשים ביקשו בגדר הערר כי בית הדין יורה על ביטול החלטת המשיבה כך שבקשתם למתן מעמד למבקשת מכוח חייהם המשותפים תבחן לגופה.

נטען כי בית הדין שגה בכך שדחה את בקשת המבקשים למתן צו אירעי אך על בסיס היתנהלות המבקשת שלא יצאה משטח ישראל כאמור בפסק הדין בעירעור הקודם.

כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי" על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית הדין לעררים היא מצמצמת (בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 (3.1.2019); בר"ם 2422/17 פלוני נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 5 (16.3.2017); בר"ם 5846/16 סולימן נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 15 (17.8.2016)).

...

החלטת בית הדין שלא להיעתר לבקשה למתן צו ארעי (שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה בבית המשפט לעניינים מינהליים) נטועה בנסיבות עניינם הפרטניות של המבקשים, ולא מעלה סוגיה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך.

שיקולים אלה נמנו כטעמים שבגינם אין להתערב בהחלטת בית הדין לעררים שלא להיעתר לבקשה למתן צו ארעי (ראו והשוו: בר"ם 5481/21 Prakasha נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 4 (30.9.2021); בר"ם 4632/17 Nwankwo נ' משרד הפנים, פסקה 5 (7.6.2017)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.