ערעור על החלטת בית הדין לעררים בעניין הסדרת מעמד מכוח נוהל קטין נלווה

בפסק הדין דחה בית הדין את הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיבה מיום 9.11.2020, אשר לפיה נדחתה בקשתם להסדרת מעמדה של המערערת 2 (להלן – המערערת) מכוח 'נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בן/בת זוג של זכאי שבות', שמספרו 5.2.0024 (להלן גם – נוהל קטין נילווה).

בפסק דינו של בית הדין נדונו שלוש שאלות עיקריות: האחת, המועד הקובע לבחינת בקשת המערערים לפי נוהל קטין נילווה, שלגביה קבע בית הדין, כי מועד זה חל במועד הגשת הבקשה הראשונה (בשנת 2006); השנייה, אם לעניין נוהל קטין נילווה על כניסת הקטין לישראל להיות במועד שבו ניכנס לישראל ההורה שלו, בן הזוג של זכאי השבות.

...

בסופו של דבר ניתן פסק דין בהסכמה, שכך נקבע בו: "לאחר שיג ושיח סוכם כדלקמן:

לנוכח כלל הנסיבות מצא מנכ"ל המשיבה כי יש לדחות את הבקשה להסדרת מעמדה של המערערת וכי עליה לצאת מישראל.

בהתאם לכך, הערעור נדחה.

בפסק הדין (להלן: פסק הדין הראשון של בית הדין לעררים) ציין בית הדין כי אין להחיל בעניינינו את הנוהל שעה שהאב (המשיב בעירעור שלפנינו) עלה לישראל ללא הבן.

בהתייחסו לנושא הראשון – ההבדלים בין ההליך המדורג לבין נוהל קטין – הסכים בית הדין עם המערערת, כי נוהל מדורג כשמו כן הוא, פועל בצורה מדורגת הנבחנת במהלך השנים והקטין הנילווה מקבל מעמד בהתאם להוריו.

בנוסף המשיבים טוענים כי על בית המשפט לקבל כעובדה, שאין לגביה מחלוקת, כי מאז שינוי מדיניותה משנת 2007 ועד למועד קבלת תשובתה בשנת 2016 המערערת אחזה במדיניות קבועה וסדורה בכל הקשור לקטינים נלווים, הן בהליכי שבות והן בהליכי אחמ"ש, ולפיה ככל שהקטין הנו מתחת לגיל 15, אין לידרוש סמיכות על שולחן הוריו טרם הגשת הבקשה ולא כניסה סימולטאנית לישראל, אלא יש לאפשר את הסדרת מעמדו בהתאם לתנאים הקבועים בנוהל הרלוואנטי.

השאלות שהוחזרו לפתחו של בית הדין נגעו לטענה לאפליה בין מי שקטין שנילווה להורה שמצוי בהליך המדורג לבין קטין שנילווה להורה זכאי מעמד מכוח שבות.

אלא שבית הדין לא בחר באף אחת מהאפשרויות האלה, אלא נתן פסק דין חדש, שבו קיבל ערר שלא הוגש, על החלטת מנכ"ל המערערת בבקשה למתן מעמד מטעמים הומנטריים.

...

יתכן וככל שבית הדין היה מכריע בשאלות אלה ללא עמדת המערערת, בשל אי הגשתה בתוך המועד שנקבע, לא הייתי מתערב בכך, ואולם מאחר ובית הדין לא אימץ את עמדת המשיבים על יסוד מה שהגישו אלא הכריע בערר על יסוד טעמים אחרים, אין מנוס, כאמור, מהחזרת הדיון.

משזו המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להידרש לטענות האחרות של הצדדים.

סיכום על יסוד כל האמור אני מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים ומחזיר אליו את הדיון לצורך קיום האמור בפסק הדין הקודם של בית משפט זה. מאחר ומקור הצורך בביטול פסק הדין והחזרת הדיון הוא באי הגשת טיעוני המערערת לבית הדין לעררים, תשלם המערערת למשיבים שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

בסוף ההחלטה נאמר כי לאחר צאתה מישראל, ניתן יהיה להגיש בקשה מכוח נוהל טעמים הומנטאריים ולחלופין, ניתן להגיש ערר על ההחלטה אל בית הדין לעררים בירושלים.

הדיון בערר היתקיים ביום 17.9.2018 וביום 11.12.2018 ניתן פסק הדין (הדיין א' אזר), אשר דחה את הערר על ההחלטה אשר דחתה את הבקשה למתן מעמד של קטין נילווה לבת, מכוח נוהל בני זוג נשואים וכן נקבע כי עליה לצאת מישראל תוך שלושים יום.

אין מחלוקת על כך שאילמלא הסחבת בטיפול בכל בקשותיהם של המערערים ובכלל זה בעיניינה של הבת, ניתן היה להסדיר את מעמדה מכוח היותה קטין נילווה בהתאם לנוהל בני זוג נשואים (סעיף 4.

...

עם זאת, כפי שטענו המערערים בצדק, למרות החלטתו לאמץ את המלצת רוב חברי הוועדה, בחינת עמדותיהם כפי שפורטה לעיל, מעלה כי לא ניתן לומר שעמדת רוב חברי הוועדה הייתה כי יש לדחות את בקשת הבת להסדרת מעמדה מטעמים הומניטאריים.

כך או אחרת, דומה כי בסופו של דבר היה ניתן לבת מבוקשה.

לנוכח כל אלו נמצא כי החלטת המשיב לוקה בחוסר סבירות באופן המצדיק להתערב בה. הערעור מתקבל.

ביום 10.08.2014 הגישה האם בקשה למתן מעמד עבורה מכוח נוהל 5.2.0036 "מתן מעמד להורים לחייל/ים" (להלן: "נוהל הורה לחייל") ואילו עבור הבת הוגשה בקשה למעמד מטעמים הומנטריים בהתאם לנוהל 5.2.0022 "נוהל הסדרת עבודתה של הועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומנטריים" (להלן: "נוהל מתן מעמד מטעמים הומנטריים").

האם קיבלה מעמד מכוח נוהל הורה לחייל, אך בשל פרשנות שגויה ובלתי סבירה של המשיב את נהליו שלו, סרב ליתן לבת רישיון קבע כמו אמה חרף היותה קטינה נלווית להליך ובנגוד לנוהל.

לא ניתן להעניק לבת מעמד בישראל מכוח נוהל זה ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים גם בעיניין זה. בית הדין לעררים קבע בפסק דינו גם כי טענותיהן של המערערת בדבר החלת הפסיקה בעיניין בג"ץ 3353/18 אמונה קליבורן נ' משרד הפנים (22.09.2020) ופסיקה נוספת העוסקת בהשוואת מעמדו של קטין למעמד ההורה כבר נדונו ונדחו בעמ"נ 29526-06-20 שדן בעיניינה של המערערת הבת.

פסק הדין בעירעור זה עסק בעירעור המערערות על החלטת בית הדין לעררים בערר שהגישו המערערות נגד החלטת המשיבה לבחון את בקשת המערערת הבת להענקת מעמד מטעמים הומנטאריים תוך שתוענק לה אשרה מסוג א/2 לשנתיים ובתום התקופה ייבחן מעמדה.

...

הרקע לערעור וטענות הצדדים: לפני ערעור מנהלי שהוגש נגד פסק דינו של בית הדין לעררים בחיפה (כב' הדיין אילן חלבגה) מיום 02.04.23, שניתן במסגרת ערר 2609/22 ובמסגרתו נדחה הערר שהגישו המערערות נגד החלטת המשיבה.

המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות שכן לא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין לעררים.

בניגוד לקביעתו של בית הדין לעררים, אני סבור כי הנסיבות המיוחדות של המערערת הבת מצדיקות בחינה נוספת של עניינה מבחינה הומניטארית.

על כן, אני סבור כי בנסיבות העניין יש מקום שעניינה של הבת יישקל שוב במסלול ההומינטארי, כפי שהציעה המשיבה.

סיכום: הערעור מתקבל באופן חלקי, באופן שבו עניינה של הבת יישקל שוב במסלול ההומניטארי, כפי שפורט לעיל וכפי שהוצע על ידי המשיבה.

בקשתה סורבה משום שלא היתקיימו שנים מהתנאים המצטברים הנוגעים לקטין נילווה להורה זכאי שבות לפי נוהל מספר 5.2.0027 "נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי" משנת 2013 (להלן: הנוהל), שהם כניסה יחד עם ההורה הזכאי לישראל, וצרוף הנין לבקשת ההורה לקבלת מעמד.

העירעור שלפניי הוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 23.8.20 (כב' הדיין דותן ברגמן, ערר 3086-19), שדחה את הערר שהגישה המערערת על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) לדחות את בקשתה לקבלת מעמד בישראל מכח הנוהל.

הדיין הנכבד דותן ברגמן פסק כי אין מקום להתערב בשקול דעת הרשות, משלא הוכח כי נפל בהחלטתה פגם של סמכות או סבירות; ואין גם מקום להורות לרשות לסטות מהנהלים, משלא הוכח כי קמו נסיבות חריגות המצדיקות לעשות כן. בית הדין פירט בפסקות 15-16 לפסק הדין כי: "15. טענת העוררת נסמכת על הוראות הנוהל. דא עקא, הנוהל נועד לצורך מתן מעמד בישראל לקטין המגיע לישראל יחד עם הורה העולה לישראל מכוח חוק השבות, ומטרתו המוצהרת הנה למנוע הפרדת מישפחות, כאשר מובן שמתן האפשרות לנכד של יהודי לעלות לישראל היתה מסוכלת (או למצער- נדחית), במידה ונגזר היה על העולה להותיר בארצו את ילדיו הקטינים. משכך, מובהר כבר בפתח הנוהל כי: "ככל שנכד ליהודי עולה לישראל מכוח חוק השבות ומגיע ארצה עם ילדו הקטין (שהינו נין של יהודי), תתאפשר הסדרת מעמדו של הקטין בכפוף לעמידתו בתנאי נוהל זה, וזאת על מנת לאפשר את שמירת התא המשפחתי הקיים ערב עלייתם ארצה" (הדגש לא במקור).

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הפעלת שיקול דעתה של הרשות ושל בית הדין לעררים, בהגינות, ביושר, בשויון ובאופן עינייני, אינם יכולים להיתלות באי הכללת שמה של המערערת בטופס ובאי הגשת בקשה במקרה זה. אף אילו היה אביה ממלא את הטופס כנדרש, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת העניין ובתו לא היתה רשאית לעלות יחד עמו ולא היתה יכולה להיתאזרח יחד עמו, לאור היתנגדות אמה שהיתה ההורה המשמורן.

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הפעלת שיקול דעתה של הרשות ושל בית הדין לעררים, בהגינות, ביושר, בשוויון ובאופן ענייני, אינם יכולים להיתלות באי הכללת שמה של המערערת בטופס ובאי הגשת בקשה במקרה זה. אף אילו היה אביה ממלא את הטופס כנדרש, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת העניין ובתו לא היתה רשאית לעלות יחד עמו ולא היתה יכולה להתאזרח יחד עמו, לאור התנגדות אמה שהיתה ההורה המשמורן.

בנסיבות אלה אני סבורה כי התלות בנימוק טכני של מילוי טופס, ובמיוחד לאור ההחלטה שקיבלה המערערת עת בגרה לקשור את חייה עם מדינת ישראל מרגע שהוסר האילוץ שמנע זאת ממנה קודם לכן, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.