ערעור על החלטת בית הדין לבקורת משמורת 14.9.2023, בגדרה החליט בית הדין לאשר את צו המשמורת שניתן נגד העותר לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").
(1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;
(2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע;
(3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שיחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה;
(4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות.
בעניינינו, סבורני כי יש צדק בקביעת בית הדין שלפיה המערער אינו עומד באחד התנאים הקבועים בסעיף 13ו(א); זאת שכן, המערער אינו שוהה במשמרת יותר מ 60 ימים ברציפות כאמור בסעיף, ונראה כי אין מחלוקת שהוא אינו עומד בתנאים האחרים.
...
בנסיבות אלה, סבורני כי די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור.
כאמור, במקרה שלנו משלא התקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 13ו(א), הרי סבורני אין מקום להידרש לחריג לתחולת הסעיף האמור.
כאמור, סבורני כי כל עוד המשיבה בוחנת אפשרות הרחקתו של שוהה בלתי חוקי בפרק הזמן הקבוע בחוק, ובהעדר חלופה אחרת רלוונטית מהחלופות הקבועות בסעיף 13ו(א), לא ניתן לשחררו ממשמורת; למצער, הנטל המוטל על המשיבה בפרק זמן זה – 60 יום, להמשך אחזקתו של שוהה בלתי חוקי במשמורת, הוא נמוך ביותר; די בהצהרת כוונה לבחינת אפשרות הרחקה או שחרור בתנאים הולמים שמגשימים את מטרת החוק, כדי לתת למשיבה הזדמנות לבחון אפשרויות אלה, כשהשוהה הבלתי חוקי מוחזק במשמורת.
