לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האיזורי אשקלון (הרכב ב) שניתנה בדן יחיד בכ"ב בשבט התשפ"ג (13.2.23) ושוב בהרכבו המלא של בית הדין, לאחר בקשת המערערת למתן החלטה בהרכב מלא, בכ"ד בשבט התשפ"ג (15.2.23), שבה נקבע כי יש למחוק את תביעותיהם של הצדדים וכי טרם יוגשו התביעות שנית על הצדדים לנהל הליך יישוב סיכסוך בהתאם לחוק להסדר התדיינויות בהליכי מישפחה, תשע"ה – 2014 (להלן גם: החוק).
לא קיימנו דיון פרונטאלי בעירעור כמקובל, ובנסיבות האמורות וכפי שייאמר עוד להלן סבורים אנו גם כי אין צורך בו ואין הצדקה לקיימו:
תקנה קמז(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מורה: "בית הדין הרבני הגדול רשאי להכריע בעירעור על סמך החומר שבתיק בלבד, אם הביעו כל הצדדים לערעור את הסכמתם לכך."
בעניינינו, מאחר שהשאלה היא שאלה משפטית גרידא, כשעל פי ההלכה ודאי שאין חובה לעכב את ההליכים (עד לקיום הליך יישוב סיכסוך), אין צורך הלכתי בשמיעתם של הצדדים בדיון פרונטאלי.
בו ביום נעתר בית הדין לבקשה בנוגע לתביעת הגירושין אם כי באורח תמוה הורה כי יתר התיקים ייוותרו פתוחים למשך שלושה חודשים וייסגרו רק אם לא תוגש קשה נוספת – הוראה תמוהה לא רק נוכח הבקשה האמורה שאותה אולי לא היה בית הדין חייב לקבל אלא גם נוכח ההחלטה כן לסגור אתי תיק הגירושין ולמעשה למחוק את התביעה, החלטה שתוצאתה הייתה מחייבת את מחיקת יתר התביעות גם לולי היה התובע מבקש כאמור שכן כל קיומן של ההלו בבית הדין התאפשר רק הודות לכריכה ומשבטלה תביעת הגירושין בטלה גם הכריכה.
...
תשובתו של המשיב התמהמהה – לפי האמור בה, משהוגשה לבסוף, "בשל סיבות כבדות משקל" עמומות ועלומות – אך אף משהוגשה לא נאמר בה אלא כי המשיב מבקש מבית דיננו ליתן החלטה "לפי שיקול דעתו".
משמעות תשובה זו היא לכאורה כי המשיב אינו מתנגד לקבלת הערעור, או למצער כי אין בידו לנמק מדוע לא יתקבל הערעור וכי ככל שנימוקי של המערערת מניחים את דעתנו הרי שגם לשיטתו יש לקבל את הערעור "לפי שיקול דעתו" של בית דיננו.
לא קיימנו דיון פרונטלי בערעור כמקובל, ובנסיבות האמורות וכפי שייאמר עוד להלן סבורים אנו גם כי אין צורך בו ואין הצדקה לקיימו:
תקנה קמז(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מורה: "בית הדין הרבני הגדול רשאי להכריע בערעור על סמך החומר שבתיק בלבד, אם הביעו כל הצדדים לערעור את הסכמתם לכך."
בענייננו, מאחר שהשאלה היא שאלה משפטית גרידא, כשעל פי ההלכה ודאי שאין חובה לעכב את ההליכים (עד לקיום הליך יישוב סכסוך), אין צורך הלכתי בשמיעתם של הצדדים בדיון פרונטלי.
גם בפן המשפטי אין טעם ותוחלת ברובד הענייני בקיום דיון פרונטלי שעה שטענות המערערת נשמעו כבר מפי כתבה ושעה שאין מדובר בשאלות שיש להן היבטים עובדתיים, שייתכן שיתבהרו יותר בדיון, וכשמאידך גיסא המשיב בלאו הכי אינו מעלה טענת נגד, ונראה כי אף אינו מתנגד כלל לעמדת המערערת, ומלוא התמונה פרושה לפנינו כבר עתה מבלי צפי סביר להשלמת חלקים נוספים בה.
הסכמת המשיב להכרעה ללא דיון פרונטלי, הנדרשת בהתאם ללשון התקנה, כלולה בבקשתו כי נכריע בערעור לפי שיקול דעתנו, דברים שמשמעם הוא הכרעה לפי שיקול דעתנו הן בהיבט המהותי של הערעור והן בהיבט הפרוצדורלי של דרך הדיון וההכרעה בו.
הסכמתה של המערערת לא ניתנה במפורש או בדרך של בקשה כעין זו של המשיב אולם היא משתמעת מבקשתה ליתן החלטה בערעור בהעדר תגובה (בקשה שהגישה טרם הגעת התגובה המאוחרת של המשיב) – "ליתן החלטה" ולאו דווקא "לדון וליתן החלטה", ואף מובנת מכללא מעצם הערעור ומהנטען בו כי הצורך בהליך יישוב הסכסוך יביא להתארכות מיותרת של ההליכים ולעינוי הדין, שהלוא נפקותו הראשית של הערעור היא זירוז ההתדיינות שבין הצדדים בבית דין קמא – אם כי עשויה להיות לו נפקות עקיפה, אולי משמעותית יותר אבל עקיפה, גם לשאלת הסמכויות אם בתום תקופת עיכוב ההליכים מי מהם להגיש את תביעותיו דווקא בערכאה אחרת (ויוער כי כפי שנראים הדברים עתה אין צפי להשפעה כזו שכן שני הצדדים הגישו את תביעותיהם לבית הדין ולא לבית המשפט) – ופשיטא אפוא שקביעת מועד לדיון, שמטבע הדברים נוכח אילוצי היומן לא יהיה בימים הקרובים, תהיה בבחינת איון שלו והיפוך תכליתו המבוקשת, ולא זו בלבד שאם נחליט לקבל את הערעור (וכבר עתה ייאמר כי כך אכן אנו מחליטים וכפי שינומק להלן) שמובן הוא מאליו שלמערערת לא תהיה התנגדות אם יתקבל ערעורה ללא דיון, אלא שאף לו החלטנו לדחותו עדיין הייתה דחייתו ללא דיון רצויה למערערת יותר לא רק מדחייתו לאחר דיון אלא אף מקבלתו לאחר דיון כשבפועל כבר תחלוף תקופת עיכוב ההליכים ולקבלת הערעור לא תהיה נפקות מעשית.
)
אף אם נניח כי יש מקום לספק שמא משמעה של הוראת החוק הוא כפי שפירש אותה בית דין קמא – ואיננו סבורים כך נוכח כל האמור – עלינו, וכך היה גם על בית הדין קמא, לאמץ את הפרשנות שמבקשת המערערת שנאמץ ולא את הפרשנות האחרת שאותה אימץ בית דין קמא.
ואם לא די בכל האמור הרי שכפי שהערנו לעיל נעשתה סגירת התיק גם בטרם חלפו אפילו תשעים הימים שלגביהם נעתר בית הדין במפורש לבקשת ההקפאה, וזאת בשל חוסר שימת הלב לחובה שלא להביא את ימי הפגרה במניינם של ימים אלה.
מסקנות והוראות
הערעור מתקבל.
