ערעור על החלטת אי פסילה של שופט בתיק מעשים מגונים

]השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ו' מרוז, סג"נ) בעת"מ 34252-10-18 מיום 3.9.2019 בו נדחתה עתירתו של המערער נגד החלטת המשיב (להלן: המשיב או השב"ס) שלא להאריך את שרותו בשב"ס. הרקע לערעור המערער שירת בשב"ס כסוהר החל משנת 2003.

ברקע להחלטה האמורה, פתיחת חקירה פלילית נגד המערער על ידי היחידה הארצית לחקירת סוהרים בחשד שביצע עבירות של הטרדה מינית, מעשה מגונה, שבוש הליכי חקירה והדחה באיומים כלפי אסיר (להלן: המתלונן) ששהה באותה העת בבית המעצר שבמגרש הרוסים בירושלים (להלן: ימ"ר ירושלים).

תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז ירושלים, אשר החליטה על הגשת כתב אישום נגד המערער בכפוף לשימוע.

תמצית טענות הצדדים בעירעור טענתו העיקרית של המערער היא כי ההחלטה על אי הארכת שרותו (אותה שב והגדיר לאורך העירעור כהחלטה על "פיטורים", דבר אליו אתייחס בהמשך) כוללת אכיפה בררנית פסולה ובלתי חוקית.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

...

המשיבה טענה מנגד כי דין העתירה להידחות וכי ההחלטה שלא להאריך את שירותו של המערער התקבלה כדין, מכוח הסמכות המוקנית לנציבת שב"ס בסעיף 85 לפקודה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב, שמיעתם בדיון שהתקיים לפנינו ועיון בחומר החסוי שהוגש לנו על ידי המשיבה ובעיקרי טענות בא-כוח המערער בשימוע בהליך הפלילי, שהוגשו לנו לאחר קיום הדיון, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי כי נעשה.

בנוסף על האמור, בהסכמת בא-כוח המערער עיינו גם בחומר החסוי בעניינו של המערער במעמד צד אחד, ומצאנו כי אף הוא תומך בהחלטה שלא להאריך את שירותו.

ברם, גם בטענות אלה לא מצאנו ממש.

[1: העותר נדון, על יסוד הודאתו, בכתב אישום מתוקן בבצוע ריבוי עבירות של מעשים מגונים חמורים בבנותיו ועבירות אלימות כלפי ילדיו ובת זוגו, למאסר בן 12 שנים, מכח גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפ"ח 540/08, שהועבר ע"י המשיב, לעיוני.

ב"כ העותר עומד בתוקף על עמדתו, כי למשיב אין כל סמכות שלא לקיים צו שפוטי, החלטתו לעשות דין לעצמו ולא ליישם את פסק דינו של בית הדין הרבני רק משום שסבור שניתן ללא סמכות, פסולה בעיניו ומהוה פעולה שאינה חוקית.

ב"כ העותר סבור, כי מדובר בהחלטה שאינה סבירה ולוקה בחוסר סמכות, המשיב מנגד עומד מאחורי החלטתו שלא לקיימה, שכן החלטה זו אין לה תוקף, באשר היא נוגדת את הוראות הדין.

[3: תיק 740348/17 בית הדין הרבני האיזורי בי"ם, לפני כב' הדיינים, אב"ד הרב אברג'יל, הרב מאזוז והרב סלומון, נספח 3 לתגובת היועמ"ש. ] בהחלטת בית הדין בתום הדיון, נקבע בעיניין העותר, כי "בית הדין מבטל את המאסר שניתן ע"י בית הדין ומבטלו למפרע, וזאת לאור הסכמתו לסידור הגט. כמו כן ביה"ד מבטל מהיום את כל צוי ההגבלה שניתנו ע"י ביה"ד כנגד הבעל". גם בעיניין זה, חרף טענותיו השונות של ב"כ העותר, דומה שלא יתכן חולק, כי מדובר בהחלטה שניתנה בנגוד להוראות הדין.

בעיניין טייב, לא הוגש כלל ערעור על החלטת בית המשפט שהורה על ביטול למפרע של המאסר (ועל כך מתח כב' השופט רובינשטיין ביקורת בהחלטתו, שם, פס' ח').

...

בעניין טייב, מצא בית המשפט שלמשיב הייתה תרומה ממשית באחריות ל"תקלה המשפטית" (שם, פס' ח'); בבג"צ יונס נתן בית המשפט דעתו לכך שהעותר לא ידע ולא הבין, כי תשלום הקנס חל מיד ושריצה את תקופת המאסר כולה טרם שילם את הקנס (שם, עמ' 757), כך גם בע"פ עזיזאת.

המסקנה המתבקשת היא, שגם בהינתן טעויות ופגמים שנפלו בהתנהלות המשיב, אין די בהן כדי לאכוף על המשיב לפעול תוך הפרת הוראות חוק מפורשות.

על יסוד כל הטעמים המפורטים דלעיל, מצאתי לדחות את העתירה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8500/22 ע"פ 8655/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ר' רונן המערער בע"פ 8500/22 והמשיב בע"פ 8655/22: אליהו אביטבול נ ג ד המשיבה בע"פ 8500/22 והמערערת בע"פ 8655/22: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ע 14571-11-20, מיום 24.5.2022 ומיום 31.10.22, שניתנו על ידי כבוד השופט ר' כרמל – סג"נ; וערעור שכנגד על גזר הדין תאריך הישיבה: ל' בסיון התשפ"ג (19.6.2023) בשם המערער בע"פ 8500/22 והמשיב בע"פ 8655/22: עו"ד דני בר דוד בשם המשיבה בע"פ 8500/22 והמערערת בע"פ 8655/22: עו"ד מסעד מסעד ][]פסק-דין

עקרי הכרעת הדין ביום 24.5.2022, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בבצוע מעשה מגונה בקטינה – עבירה לפי סעיף 348(ב), בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בבואו לגזור את העונש, בתוך המיתחם שנקבע, שקל בית המשפט המחוזי שיקולים לקולא: גילו המתקדם של המערער, יליד שנת 1957; מצבו הבריאותי; העדר הרשעות קודמות; חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, שבמהלכו לא ניפתחו נגדו תיקים נוספים.

ברם, בנקודת הזמן הנוכחית, בשבתנו כערכאת ערעור, לא זו השאלה העומדת על הפרק; שהרי, "כלל נקוט בידינו – הלכה פסוקה – כי ברגיל אין ערכאת העירעור מיתערבת ומשנה גזר דין; רק אם שיקולים מוטעים או פסולים הינחו את הערכאה הדיונית, או אם העונש שנגזר מופרז באופן קצוני לקולא או לחומרה, רק אז מיתערבת ערכאת העירעור על מנת לעשות את התיקון הנחוץ" (ע"פ 8445/11 קם נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לחוות דעתי (31.12.2012)).

צודקת המדינה בטענתה, כי "למעשה, בית המשפט קמא כלל לא היתייחס לעונש המזערי בפרק הדיון שבגזר הדין". אף המערער הודה כי, "אכן, בית המשפט קמא הנכבד לא נקט בלשון 'טעמים מיוחדים' במסגרת החלטתו להטיל על המערער עונש נמוך מרבע העונש המקסימלי", אך הוסיף: "יחד עם זאת, מקריאת גזר הדין משתמע כי בית המשפט קמא הנכבד ראה בשיהוי יוצא הדופן בהגשת כתב האישום, ובחלוף הזמן הרב מעת הארוע, כאותם 'טעמים מיוחדים' המחריגים את עניינו של המערער ממקרים אחרים". אין בגזר הדין ביסוס לטענה זו של המערער; אין טעמים מיוחדים בגזר הדין.

בשים לב לנסיבות שצוינו לקולא – ובפרט השהוי שנפל ונטילת האחריות על המעשים – ובזכרנו את הכלל הידוע, הקובע "שאין זה מדרכה של ערכאת העירעור למצות את הדין" (ע"פ 159/22 מדינת ישראל נ' אבו תאיה, פסקה 13 (2.3.2022)) – אציע לחברי כי נגזור על המערער 11 חודשי מאסר נוספים על תנאי, לבל יעבור את העבירה בה הורשע בתוך 3 שנים מיום שיחרורו.

ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

...

אמנם, לא מצאתי כי קיימת סיבה לסטות מהעונש המזערי וממתחם העונש ההולם, אך יחד עם זאת, כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי השיהוי הכבד ראוי להילקח בחשבון כשיקול לקולא.

הנה כי כן, בהינתן מצוות המחוקק, ובהיעדר טעמים מיוחדים – סבורני כי ראוי לקבל את ערעור המדינה; להחמיר את עונשו של המערער, ולגזור עליו 30 חודשי מאסר, בהתאם לחוק.

סוף דבר, שאציע לחברַי כי את הערעור בע"פ 8500/22 – נדחה, ואילו את הערעור בע"פ 8655/22 – נקבל, במובן זה שיוּספוּ לעונש המערער עוד 11 חודשי מאסר על תנאי, כך שרכיב ענישה זה יועמד על 16 חודשים.

בבית המשפט העליון רע"פ 7578/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 35628-02-23 שניתן על-ידי כבוד השופטים ש' יניב א' נחליאלי חיאט ו-י' טופף ביום 12.09.2023 בשם המבקש: עו"ד איתי רוזין; עו"ד אחלי אורנן ][]החלטה

רקע לבקשה והבקשה נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כלפי שלוש מתלוננות שונות בשנים 2017, 2018 ו-2019, בהתאמה, בפיצרייה שבבעלותו.

להתרשמותי, עד היום [המבקש] אינו מבין את הפסול במעשיו ואינו חש אמפתיה אמיתית כלפי המתלוננות.

לשם שלמות התמונה, יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש להקלה בעונשו מטעמים של "הגנה מן הצדק" בציינו כך: "לאחר ששמענו את מענה המדינה לטיעוני [המבקש] בעיניין חקירתה במישטרה של [באת כוחה של נ.ר – ח' כ'] לא ראינו להקל עם [המבקש] מטעמי "הגנה מן הצדק". חזקה כי הערר שהוגש על סגירת תיק החקירה ייבחן על-ידי הגורם המוסמך בכובד ראש.

...

אשר על כן, ובשים לב לנסיבות העניין, נקבע כי: "כללו של דבר, כפי שקבע בית משפט [השלום], על אף הכיעור והחומרה שבמעשי [המבקש] הם אינם ברף החומרה הגבוה ביותר. מדיניות הענישה הנהוגה היא מרכיב מהותי בקביעת מתחם הענישה. לאחר שנתנו דעתנו לפן זה כמו גם למידת הפגיעה בערכים המוגנים ולנסיבות ביצוע העבירות, ובכלל זה להשלכות על נפגעות העבירה, מצאנו כי הרף התחתון של מתחמי הענישה, ולו לגבי האישומים הראשון והשני היה צריך להיות נמוך יותר. יתר על כן, והוא עיקר: בסופו של יום כערכאת הערעור נבחנת על-ידנו התוצאה העונשית, ובענייננו זו מחייבת התערבות". למסקנה זו חברו שני היבטים נוספים: האחד, הקביעה לפיה בית משפט השלום שגה בקביעת מתחם הענישה באישום השני, עת התחשב בכך שמדובר במתלוננת שהייתה קטינה.

לשם שלמות התמונה, יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש להקלה בעונשו מטעמים של "הגנה מן הצדק" בציינו כך: "לאחר ששמענו את מענה המדינה לטיעוני [המבקש] בעניין חקירתה במשטרה של [באת כוחה של נ.ר – ח' כ'] לא ראינו להקל עם [המבקש] מטעמי "הגנה מן הצדק". חזקה כי הערר שהוגש על סגירת תיק החקירה ייבחן על-ידי הגורם המוסמך בכובד ראש.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לרבות בנימוקים הנוספים לבקשה שהוגשו ביום 29.10.2023, מצאתי כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית עמה הבקשה לעיכוב ביצוע.

][] לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ד' שרון-גרין) בת"פ (שלום נצ') 6913-10-21 מיום 3.3.2024 שלא לפסול את עצמו מלדון בעיניינו של המערער.

עניינו של ההליך נושא העירעור שלפניי בכתב אישום שהוגש נגד המערער בחודש אוקטובר 2021 ואשר מייחס לו עבירה של מעשים מגונים.

ביום 6.2.2024 הגישה בתו של המערער בקשה לשחרורה מייצוג וציינה, בין היתר, כי היא אינה בקיאה בכל החומרים שבתיק וממילא אינה עוסקת בתחום הפלילי, כך שלא יהא ביכולתה לייצג את אביה בצורה נאותה.

טענת המערער בעניינינו מבוססת אך על עצם עבודתה של השופטת שרון-גרין כפרקליטה לפני למעלה מעשר שנים, ובכך לא די לשם ביסוס עילת פסלות (ראו והשוו: ע"א 7640/18 חוגי נ' מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב, פסקה 5 (26.12.2018); ע"פ 3512/14 דג'לדטי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (20.5.2014)).

...

לבסוף טען המערער כי המותב פגע בסיכויי הגנתו בכך שדחה את בקשתה של בתו לשחרורה מייצוגו, ומנגד נעתר בנקל לבקשה לשחרור מייצוג שהגיש בא כוחו הקודם, שמעורה בדין הפלילי ומכיר את חומרי החקירה.

כמו כן מבקש המערער לקיים דיון בערעורו ולזמן את עורכי הדין שייצגו אותו, אך אציין כבר עתה כי בנסיבות העניין לא מצאתי להיעתר לבקשה זו (ראו לעניין זה: ע"פ 3063/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (23.5.2019); ע"פ 2966/15 אסילקו לעבודות בנייה וחקלאות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (30.4.2015)).

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

הערעור נדחה אפוא.