ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל בדבר מכירת נכס ומינוי כונס נכסים

אף הוראת סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), המסדירה את סמכויותיו וחובותיו של כונס הנכסים נקבע באופן מפורש בסעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, כי: "(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב." במסגרת ע"א 9559/11 מנהל מסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים, סו(3) 1 (2013), [פורסם בנבו] (להלן: "עניין שעלים")), עלתה השאלה מהו המועד שבו הושלמה המכירה באופן שמתחוללת התמורה במערך הזכויות של המוכר והרוכש, ובפיסקה 21 לפסק דינו קבע כבוד השופט זילברטל, כי: "... אכן, הזכות שקמה למוכר-החייב בהליכי הוצאה לפועל אינה שוות-משקל, מבחינת הזכויות המשניות הנגזרות ממנה, לזכות שקמה למוכר בעסקת מכר "רגילה". המוכר-החייב בהליכי הוצאה לפועל לא יכול לידרוש, על דעת עצמו, את אכיפתו של הסכם המכר שהופר, גם אם ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל בהתאם לתקנה 68(ב) לתקנות ההוצאה לפועל והמכירה היא לכאורה סופית; זאת, משום שהנכס הופקע מידיו לצרכי הליך המכירה בהוצאה לפועל, ורשם ההוצאה לפועל וכונס הנכסים שמונה (אם מונה) לצורך מכירת הנכס צריכים לפעול בדרך שתשרת גם את האינטרסים של הנושים.

יתרה מכך, אף מעיון בפסק-דינו של כבוד השופט סובל לא עלה, כי הוא אישר לתובעים להגיש תביעה זו כנגד הנתבעים, נהפוך הוא, כבוד השופט סובל קבע באופן מפורש בסעיף 6 לפסק-דינו, כי הסמכות ליתן רשות להגיש תביעה בגין פיצוי מוסכם מצויה בידיו של רשם ההוצאה לפועל: "הפרת הסכם לא מחייבת את ביטול ההסכם וניתן לבצעו ובמקביל לתבוע מהרוכשים לשאת בתשלום פיצוי מוסכם. על רשם ההוצל"פ יהיה להחליט בנידון לכשידרש לכך ואולי יהיה צורך בהגשת תביעה לביהמ"ש." במאמר מוסגר יצוין, כי כבוד השופט סובל דן בבקשות רשות ערעור מטעם התובעים על החלטות רשם ההוצאה לפועל, ולא עמדה לפניו השאלה האם ליתן היתר לתובעים להגיש את התביעה דנן.

חזוק לכך עולה אף מהחלטת הרשם קרן עצמו אשר קבע בהחלטת יום 30.7.15, כי: "יחד עם זאת, ועל מנת לסייע לרוכשים להמנע מלהפר את הסכם הרכישה בהפרות יסודיות, דבר שיגרור קנסות על פי המוסכם בהסכם המכר...הרי שאני קובע כי מועד התשלום האחרון לתשלום יתרת הכספים בהתאם למכתבה של כונסת הנכסים יוארך עד ליום 10.8.15". עיננו הרואות, כי רשם ההוצאה לפועל היה מודע לכך כי הארכת מועד התשלום על-ידו תימנע את הפרת הסכם המכר באופן יסודי.

...

אין חולק, כי הנתבעים היו מודעים לכך וזאת אף על-פי הוראות ההסכם, כי אם לא יעמדו במועדי התשלום, התוצאה תהא הפרת הסכם המכר ותשלום פיצוי מוסכם, יחד עם זאת, מכתבי הנתבעת הופנו לרשם ההוצאה לפועל על-מנת לקבל אורכות במטרה למנוע את הפרת ההסכם, אורכות שבפועל ניתנו, ועל-כן אף דין טענה זו להידחות.

אשר לטענת התובעים לפיה כבוד השופט סובל קבע מעשה בית-דין מסוג השתק פלוגתא בפסק-דינו, לפיה הנתבעים הפרו הפרה יסודית את הסכם המכר של הדירה, ועליהם לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם– אף דין טענה זו להידחות.

חיזוק לכך ניתן לראות בסעיף 5(ג) לדו"ח כונסת הנכסים מיום 20.9.15 (ראו נספח ה' לתצהיר הנתבעים), אשר חזרה על פסק-דינו של כבוד השופט סובל וטענה: "עוד יאמר כי, בפסק הדין לא נתנה הכרעה בשאלת הפיצוי המוסכם: (1) השאלה לא הובאה לפתחו של כב' בית המשפט בבקשות רשות הערעור שהונחו בפניו והוא לא נדרש בה על מנת להכריע בבקשות הרשות ערעור שהוגשו. ומכאן שהאמירה בכל הקשור לפיצוי המוסכם בפסק הדין היתה אגב אורחא." סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, דין התביעה להידחות.

פתח דבר ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל סאלם ג'דעון, מיום 02/06/2021, בתיק הוצל"פ מספר 528221-06-20 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ביום 21/09/2020 הגיש המערער במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשתו הראשונה למינוי כונס נכסים למכירת זכויותיו של המשיב במקרקעין.

המערער המציא את הבקשה השנייה למינוי כונס נכסים והחלטת כב' רשם ההוצל"פ לידי אנטון עבוד וג'רייס סאלם, אך שניהם לא הגישו תגובה כלשהיא.

...

נוכח האמור, נראה כי נוכח המגבלה שמכוח הערה בדבר הצורך במתן הסכמה אין מקום לממש את זכויות החייב והבקשה, כפי שהוגשה, נדחית".

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, לא מצאתי מקום לקבל את הערעור ואני מורה על דחייתו.

בקשת רשות ערעור שהגיש אביו של המבקש, מר יצחק מזרחי (להלן: "יצחק") על החלטת רשם ההוצאה לפועל הנכבד, אריאל לנגה, מיום 21.12.21 שלא לעכב הליך היתמחרות בנוגע לנכס (רער"צ 51038-12-21).

ברקע הדברים, מינוי ב"כ המשיבה לכונס נכסים לצורך מימוש הנכס לתשלום חובות המבקש יעקב למשיבה, וזאת בגין חוב ארנונה בגין הנכס ובגין שני נכסים נוספים שבבעלות יעקב (תיק הוצאה לפועל 508993-06-16 – להלן: "תיק הכנוס").

בהחלטה נשוא בקשת רשות העירעור שהגיש יעקב, דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשתו להורות על מינוי כונס נכסים על הנכס החלופי בבעלותו המלאה.

רשם ההוצאה לפועל קבע, כי לנוכח העובדה שכונס הנכסים מונה מכוח שיעבוד סטאטוטורי לטובת המשיבה, אזי אין לו סמכות להרהר אחר סמכות כונס הנכסים למכור את הנכס המשועבד, שכן מעמדו של השיעבוד הוא כפסק דין.

...

סבורני כי תוספת שכר טרחה בסך 36,316 ₪, וסה"כ 81,900 ₪, מאזנת נכונה בין זכויות הצדדים ונסיבות העניין בכללותן.

טענת המשיבה וכונס הנכסים בנוגע לקיומם של חובות אחרים של המבקש יעקב, שמכוחם מן הראוי להותיר מינויו ככונס נכסים על הנכס, דינה להידחות.

מנימוק דומה, דין טענת המשיבה וכונס הנכסים ביחס לזכות הטיעון של המציע שזכה בהתמחרות להידחות.

סוף דבר: ככל שהמבקש יפקיד בקופת ההוצאה לפועל תשלום בסך 70,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור שכר טרחת כונס הנכסים (81,900 ₪), ובנוסף סכום של 19,734 ₪ בגין הוצאות הכונס (סה"כ 101,634 ₪), וזאת תוך 20 יום, יבוטל הליך הכינוס ותיק ההוצאה לפועל ייסגר.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן ע"י בית המשפט לעינייני מישפחה בקריות (כבוד השופט ניר זייתוני) בע"ר 44412-09-23 מיום 17.12.2023 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל (שי גור) מיום 05.09.2023, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למכירת דירת המגורים של המבקשת לצורך פרעון חוב (להלן: "פסק דינו של בית משפט קמא" ו/או "החלטת ההוצל"פ, בהתאמה").

טרם הגשת הבקשה לכנוס הנכסים ניתנו למבקשת מספר הזדמנויות לסלק את חובה, הן ע"י המשיב והן ע"י רשם ההוצאה לפועל, אולם המבקשת בחרה שלא לפעול ולא עשתה דבר.

...

בתמצית אומר כי פסק דינו של בית משפט קמא סקר את טענות הצדדים והגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בשל שישה טעמים, אותם מנה.

לאחר שבחנתי לעומק את פסק דינו של בית משפט קמא, את החלטת ההוצל"פ, את בקשת רשות הערעור ואת תשובת המשיב על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי בהתאם להוראת תקנות 138(א)(2) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), דין הערעור להידחות.

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי החלטת ההוצל"פ המורה על מינוי כונס הנכסים הינה החלטה מידתית.

ראו לעניין זה בהרחבה סעיף 6 לפסק דינו של בית משפט קמא, כדלקמן: "6. שלישית, ס' 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי במקרה שלפנינו הדירה תימכר כתפוסה. הוראה זו אינה מונעת מכירת הדירה בהליכי כינוס נכסים בהוצל"פ. כב' הרשם התייחס למגורי המערערת בדירה בס' 7 של ההחלטה נשוא הערעור כאשר הורה כי הדירה לא תימכר והמערערת לא תפונה מהדירה בטרם יוכח לו כי יש למערערת מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית לממנו או הועמד לה דיור חלוף. כך גם נקבע בהלכת כובשי המצוטטת בס' 5 של הודעת הערעור. כפי שעולה מהפסיקה אליה הפנתה ב"כ המשיב, המגמה הינה ליתן פרשנות מצמצמת להוראת ס' 33 לחוק הגנת הדייר ולעשות הבחנה בין החייבים המופנים השונים בהתאם לשווי דירתם וליכולתם לממן סידור חלוף. לפי החומר שלפני, המערערת תוכל לרכוש דירה חלופית המתאימה למגוריה בסכום שיישאר לאחר מכר הדירה, פרעון החוב למשיב והחזרת יתרת חוב המשכנתא לבנק למשכנתאות. מכל מקום, ענין זה מקומו להידון במסגרת הליכי הכינוס, ואין בו כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בהחלטה למנות כונסת נכסים". בעניין טענת המערערת כי החלטת בית משפט קמא תגרום לה עיוות דין חמור ביחס לזכויותיה, סבורני כי טענה זו אינה נכונה נוכח העובדה שהליך כינוס הנכסים אמור להתבצע בפיקוח "עקב בצד אגודל", תוך שמירה על זכויות המערערת (כפי שצוין בסעיף 7 להחלטת ההוצל"פ) ובפיקוחו של רשם ההוצל"פ לפני ביצוע של כל פעולה, שכן: "הכלל הבסיסי הוא שמכירת מקרקעין בהוצאה לפועל צריכה להתבצע בזהירות רבה, כדי שלא לפגוע באורח בלתי הפיך ברכושו של החייב. ונכון יהיה לנקוט בכל ההליכים מתוך הקפדה מרבית על מילוי הוראותיו של הרשם. מקום שיש בו כונס נכסים עליו להקפיד על מילוי כל ההוראות כדי שלא יישאר ספק באשר לתקינות ההליכים וכשרותם החוקית. יש לוודא כי נפתחו ערוצים מתאימים דרכם תינתן לחייב אפשרות סבירה לעקוב אחר כל הפעולות שקדמו לעצם המכירה ולאישורה. אפשרות סבירה שניתנת לייב לטעון את טענותיו, בין אם מומשה על ידי החייב ובין אם לא מומשה, מעמידה את הליכי המכירה בכשרותם. ואם אין בהם פגם שורשי, נוצר בסיס ראוי לאישורם" (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל-הליכים והלכות (מהדורה שביעית), 2005, עמ' 669-670).

סוף דבר, הערעור נדחה.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 7.1.24 (כב' השופטת איריס ארבל–אסל בע"ר 41844-06-23) שקבל את ערעור המשיבים על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל וקבע ששכרו של המבקש ככונס נכסים יעמוד על 1% מערך הנכסים ולא על 3%.

ביום 30.12.21, לאחר שבוצעה היתמחרות לנכסים והוכרזו הזוכים, החליט ביהמ"ש קמא כי החל משלב זה, הפיקוח על הליכי המכר יבוצעו בפני ראש ההוצאה לפועל שיהיה מוסמך "לבצע כל פעולה נחוצה לצורך קידום הליכי המימוש". בתום הליך הכנוס, הגישו כונסי הנכסים לכב' רשמת ההוצאה לפועל בקשה לפסיקת שכר טירחתם בגובה של 8% בתוספת מע"מ מתמורת הנכסים.

כפי שציין כב' השופט גייפמן בתמ"ש 15340/97 יוסף לוי נ' רון ניב (1.5.99): "כונס נכסים הוא פקיד של בית המשפט (officer court) אינו רשאי לידרוש שכר מהמציע בהתמחרות ואינו רשאי לסכם את שכרו עם חלק מהצדדים להתדיינות ללא אישור בית המשפט. שכר טרחתו של כונס נפסק ע"י בית המשפט מקופת הכנוס אלא אם כן בית המשפט הורה אחרת. משנתמנה כונס פועל הוא אך ורק מטעם בית המשפט". ברע"א 8459/11 אגיאר נ' פרזנטי כונס נכסים (5.2.12) קבע כב' הנשיא גרוניס ביחס למינוי כונס נכסים זמני לתפיסת נכסים כי: "מובן, כי בית המשפט לא יהא כבול בהסכמה אליה הגיע מבקש המינוי עם הכונס, לרבות באשר לגובה השכר, ככל שאכן הגיעו להסכמה כלשהיא. כן יודגש, כי מרגע שבית המשפט הכריע בסוגיית השכר, הרי שכל הסכמה קודמת בין הכונס לבין מי מבעלי הדין לא תהא תקפה עוד". המבקש בעצמו טען בסעיף 40 לתשובה לערעור שהגיש בבית המשפט קמא כי: "רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה קבעה את אשר בתחום סמכותה – הקביעה העקרונית של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה היתה כי אין הצדדים רשאים לסכם ביניהם את שכר טירחת כונסי הנכסים, באשר כונסי הנכסים פועלים כזרועה הארוכה של ההוצאה לפועל. לכן, ההוצאה לפועל – והיא לבדה – היא הזכאית להחליט מה יהיה גובה שכר טירחת כונסי הנכסים". דברים אלו נכונים ואכן רשם ההוצאה לפועל או בית המשפט, לא כפופים להסכמות חוזיות שנערכו בין כונס הנכסים ללקוחותיו בכל הנוגע לשכר הכונסים.

...

שהרי, היה עליו לבדוק את ההחלטות שניתנו בעניין הכינוס ובנוסף, העובדה שנקבע בהסכם ששכר הטרחה יעמוד על אחוז אחד ככל שההליך יתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, "איננה צירוף מקרים אקראי". לפיכך, הערעור מתקבל בכל הנוגע לגובה שכר הטרחה ושכרו של כל אחד מהכונסים יעמוד על 1% בתוספת מע"מ. תמצית טענות המבקש השאלה העומדת להכרעה בבקשה דנן היא "עקרונית ורוחבית". פסק הדין פגע פגיעה אנושה בעקרון חופש החוזים ולכן יש לתת רשות ערעור בהתאם להלכת "חניון חיפה" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3), 123).

אולם, המבקש הגיש את הבקשה דנן, יום אחד לאחר שחלף המועד להגשתה ולכן כבר מסיבה זו, דין הבקשה להידחות.

לכן, כפי שמציינים ש' שוחט וד' שאוה בספרם סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע-2009) בעמ' 331: "הליכי פירוק שיתוף במקרקעין בין בני משפחה אחרים יבוצעו אף הם בבית משפט לענייני משפחה אך לא מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה אלא מכוח אופייה של החלטת הפירוק שבאמצעותה יסיים בית המשפט את מלאכתו, עם אישור הסכם המכר של המקרקעין שהחליט על פירוקם". ע' מאור וא' דגני בספרם על כונס הנכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית (2015), עמ' 56-58 מציינים שפסק דין לפירוק שיתוף צריך להיות מבוצע בבית המשפט ולא בלשכת ההוצאה לפועל וכלשונם: "לסיכום המצב המשפטי הנוהג היום: הליך של פירוק שיתוף נעשה מראשית ועד תום על ידי בית המשפט בלבד" (ראו גם: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979)).

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית והמבקש ישלם למשיבים 1-13 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.